עבור מכבי חיפה, להגיע לאצטדיון רמת גן זה להיכנס מחדש לחדר הטראומה. נכון שבקבוצה הנוכחית אין אף אחד שהיה שותף להפסקת החשמל מול רוזנבורג או להפסדים בגמרי גביע מיתולוגיים, שכמעט כולם הסתיימו במפח נפש, אבל המתקן הזה הוא כמו חומר שדוחה הצלחות. אמש, מול הפועל רעננה מהליגה הלאומית, זה הלך קשה ונגמר מתוק. אבל במקום שבו מכבי חיפה חוותה כל כך הרבה הפסדים כואבים, צריך לחבק את ה-0:1 הקטן של גיא מלמד וללכת איתו לרבע הגמר.
בכלל, כל התנאים המקדימים, בלי קשר למתקן המאוס, היו קשים עבור הירוקים. סילבה קאני וקאנג`י גורה החולים נעדרו ויחד עם איתם רשימת פצועים כמו תור לרופא משפחה בשיאה של מגפה. דולב חזיזה נוסף לרשימה כבר במחצית הראשונה, בכר הביט לספסל וראה שם את דניאל דרזי מקבוצת הנוער וגיא מלמד. למעשה, מלמד היה הכלי ההתקפי היחיד שיכול לייצר שינוי ברגעים הקשים והוא גם זה שהביא בסופו של דבר את הכרטיס לשלב הבא.
כעת, במועדון יכולים רק לדמיין מה היה קורה לו מלמד היה מסכים לעבור בתחילת העונה למכבי נתניה. סיכוי טוב שהקבוצה היתה בפלייאוף התחתון וחלום הגביע היה שוקע בבטון הישן של אצטדיון ר"ג.
המשימה של מכבי חיפה כעת, היא להבין כיצד נבנה סגל עם תקציב של יותר מ-100 מיליון שקל ואין דרך להעמיד הרכב וספסל חזקים למשחק מול מכבי ת"א, על כל המשמעויות שלו. פתאום, המשימה לחזק את הקבוצה בינואר, הופכת למצרך הכי בסיס שיש ולא למותרות. בכר מייצר ממה שיש. נבות רטנר עלה לבוגרים ומשחק יחד עם פיטר אגבה. אבל ביום ראשון בקלאסיקו הישראלי, אין אף קשר אחורי או 50/50 ראויים לבמה הכי גדולה שיש (ויסלח לי גוני נאור).
מיכאל אוחנה הוא "מספר 10" יחיד וגם בחוליית ההגנה, צריך לאלתר עם הקיים. אלעד אמיר, שהוקפץ מהנוער ולקח את ההזדמנות, הוא הבלם היחיד בסגל עם רגל ימין דומיננטית, קני סייף ממשיך את תפקיד ה"כלבויניק" ובאמת שזה לא אמור להיות כך. שילוב הצעירים הוא מהלך מבורך ומכבי חיפה מרוויחה הרבה מאוד לטובת העתיד שלה, אבל אם המצב הזה יימשך, יכול להיות שבכר יחפש שחקנים בנערים א`.
כשמסתכלים על חצי הכוס המלאה, אז משחקי הגביע הבאים לא יתקיימו באצטדיון ר"ג, ברק בכר הבריא את הקבוצה (אבל הוא לא רופא ואין לו שליטה על שחקנים חולים/פצועים) וכרטיס לאירופה, מה שנראה כמו בדיחה בתקופת דייגו פלורס, הפך למשימה אפשרית, על אף כל הבעיות.
