מצאה את האיזון: סוד ההצלחה של בית"ר

1. בית"ר. הניצחון הגדול של בית"ר אתמול מול הפועל פ"ת - והוא היה גדול, גם אם הדרך אליו לא היתה גדולה - היה עוד אחד מרגעים קוסמיים שהקבוצה הזאת חווה. ה-2:6 הבלתי נתפס נגד מכבי ת"א, שער הניצחון של זיו בן שימול נגד מכבי חיפה, עדי יונה נגד סכנין ועכשיו הניצחון הזה. מדובר באוסף של רגעים על זמניים - כאלה שלא רק מתחברים לעונה מיוחדת (אני עוד נזהר לומר "עונה מהאגדות"), אלא גם עומדים בפני עצמם כרגעים שכל אוהד ייקח איתם, כמאמר השיר, עד אחרי הנצח.

אבל מאחורי רגעי הזוהר, כמו תמיד, עומדים הרגעים הפחות זוהרים. כמו שכל סרט הוליוודי, נוצץ ככל שיהיה, בסוף מתחיל באנשים שבונים את הקוליסות ומחלקים את בקבוקי המים - כך גם הרגעים ההוליוודיים שבית"ר חווה העונה, מתחילים מאחור. ממה שיש לבית"ר ירושלים השנה, ולא היה לה בעונה שעברה - וגם בהמון שנים אחרות. עמוד שדרה מברזל יצוק.

כי כשמסתכלים על ההיסטוריה של בית"ר, ברק וכישרון תמיד היו. ממלמיליאן ואוחנה של שנות השבעים והשמונים, דרך ההונגרים (ואוחנה) של שנות התשעים, ועד ברוכיאן ויצחקי של שנות האלפיים. אבל מה שהבדיל בין קבוצות מצליחות לעוד קבוצה נחמדה של המועדון - הוא הבסיס היציב שעמד מאחור. בכל קבוצה מצליחה של בית"ר, הצליחו לספק לה לצד הכדורגל היפה והשערים - גם את היציבות. לכן דרור קשטן ז"ל הוא גדול מאמני בית"ר - הוא היה אי של יציבות, במועדון שבו הכאוס חגג. ככה זוכים באליפות.

ואם תיזכרו היטב בקבוצות הגדולות של בית"ר - בוודאי בשנים האחרונות - תראו שלצד פישונט ושאלוי, היה את סרגיי טריטיאק ויוסי אבוקסיס. לצד ברוכיאן, יצחקי או זנדברג - היו שמעון גרשון ואריק בנאדו, צמד תאומי מגדל שאי אפשר היה לעבור. וגם העונה, נדמה שבית"ר ירושלים בהחלט מתברכת בכישרון וביכולות האישיות של שחקניה - חלק התקפי עמוק מכפי שאפשר לדמיין, ראה שלושה שחקנים שעולים מהספסל - בן שימול, מיכה ודור חוגי - ומנצחים את המשחק במו רגליהם; אבל גם מקפידה להוסיף את אלמנט היציבות המשלים. גדראני, קרבאלי, ירין לוי וכעת בוריס אינו.

האיזון החשוב שבין הכישרון המולד לבין העבודה הקשה - תמיד היה סוד ההצלחה של בית"ר. עכשיו נשאר לראות כמה רחוק תגיע מהדורת 2026 של השילוב הזה.

2. נתניה. התחלנו בהיסטוריה ונמשיך בהיסטריה. כי גם אצל היהלומים מעירו של ה"לחם חביתה", ההיסטוריה כל הזמן חוזרת על עצמה. שוב ושוב מכבי נתניה פותחת עונה במשבר, מפטרת את המאמן באיזור ינואר וממנה מאמן חדש, שבתורו מצליח עם הקבוצה ומקבל עונה נוספת - רק כדי שבעונה הבאה ייפטרו גם מאמנו. אטפלד, קוז`וך, בני לם, גיא צרפתי, מרקו בלבול, אבוקסיס ועכשיו רוני לוי - כולם היו חלק מהריטואל שחוזר על עצמו.

אבל לנתניה יש בעלים חדש, אז כנראה שגם ההיסטוריה - כמאמר הביטוי - לא חוזרת על עצמה, אבל מתחרזת. כי גם הפעם נתניה פיטרה מאמן - אבל אם בפעמים הקודמות, היה משבר מקצועי חריף שהוביל לפיטורים; הרי שכאן התחושה היא אחרת לגמרי. הסיטואציה של מכבי נתניה ויוסי אבוקסיס היתה לחלוטין פתירה - כן, היתה נפילה מסוימת בתבוסה 4:0 לעירוני טבריה, אבל היא לא היתה משהו שמדיחים עליו מאמן. זה משהו שאפשר לעבוד עליו ולתקן במהלך עונה כל כך ארוכה. אבל נתניה בחרה אחרת - היא בחרה לשלוף את החרב, ולשלוח את אבוקסיס הביתה.

בהודעה שפרסם הבעלים, רוס קסטין, הוא דיבר על הצורך ב"כדורגל אטרקטיבי" - אבל מי שמחפש כדורגל יצירתי והתקפי, לא הולך על מאמן כמו רוני לוי. כך שזה מרגיש מראש כמו תירוץ לסיפור האמיתי: למכבי נתניה היתה אמונה לגבי הדרך המקצועית שבה המועדון הולך (בעיקרה - פיתוח והשבחת שחקנים). אבוקסיס חלק על הגישה הזאת, ולכן הוא עף. הגישה שמציע קסטין (ואותה הביע גם בקולו) היא כמובן לגיטימית - אבל הכל צריך להיות כפוף לטובת המועדון.

והתחושה בסיפור של מכבי נתניה הוא שבשם העקרונות האלה, נתניה פשוט החליטה לחרב לעצמה את העונה. לקחת קבוצה טובה מאוד, שהציגה כדורגל מאוד יפה לפרקים העונה - ופשוט לרסק אותה לגזרים, רק כדי שבסופה יהיה מאמן יותר נוח ויותר מתאים. אבל תוך כדי שהיא בונה את קבוצת הפיתוח החדשה - טוברוק משודרגת, מכבי נתניה האמיתית מדממת נקודות. וכל עוד היא לא תצליח על המגרש, שום חזון נשגב לא יוכל להתממש.

3. הפועל ירושלים. ליאור ייני ז"ל, אבא של שרן וזמר ושחקן אדיר בזכות עצמו, שר פעם "מה צריך בסך הכל בן אדם בשביל לחיות?". על משקל אותו שיר, מהמחזמר "איי לייק מייק" - קבוצות רבות שואלות: מה צריכה בסך הכל קבוצה כדי להישאר בליגה? והאמת היא שלא הרבה. ממש לא הרבה.

בכל עונה יש דוגמאות כאלה - על קבוצות שלא מנצחות באופן קבוע, אבל לעתים מספיק ניצחון אחד או שניים והן בחוף מבטחים. הפועל ירושלים היא הדוגמא הניצחת לכך העונה: כולל אתמול נגד טבריה, האדומים מהבירה ניצחו שלושה משחקי ליגה מתחילת העונה. אתמול נגד טבריה זה היה הניצחון הביתי הראשון שלהם - אחרי יותר מחצי עונה. וכבמטה קסמים, פעם אחת התפלק להם ניצחון - והפועל ירושלים מסתכלת על הטבלה, ורואה שהיא בסך הכל נקודה מהקו האדום.

לא קל לאהוב את זיו אריה, אבל דבר אחד אי אפשר לקחת ממנו - והוא היכולת לקחת את הדלות שיש בהפועל ירושלים (וזו דלות שהולכת ומחמירה משנה לשנה), ולייצר ממנה משהו יציב שמחזיק מעמד. שלא תטעו - הפועל ירושלים תישאר בליגה. לא בגלל שהיא קבוצה משוכללת או אפילו טובה, אלא בגלל שיש לה את המעט - מאמן יציב, כמה שחקנים טובים, תקציב לא רע במונחי התחתית - כדי להישאר עם הראש מעל המים. והמועדון האדום מהבירה ישרוד גם את העונה הזאת.

המנצח: דור חוגי. כי אי אפשר לחשוב על ווינר יותר גדול במחזור הזה - האיש שעלה מהספסל (שוב), אבל הפעם הבקיע צמד שניצח לבית"ר משחק שנראה אבוד אפילו מבחינתה. וחוגי הוא ווינר גם כי הוא סיפור מעורר השראה - דוגמא לשחקן עם מעמד בליגה שלנו, שידע לנשוך שפתיים, להילחם על המקום שלו, ובסוף גם להרוויח בענק. לא ברור אם חוגי יהיה חלוץ פותח, אבל ברור שהוא קיבל פרס אחד ענק על ההתמדה שלו - ומקום של כבוד בעונה המדהימה שעוברת על בית"ר ירושלים.

המפסיד: זיו אריה. המאמן של הפועל ירושלים אמנם ניצח, אבל המשיך להפסיד בתחום שהוא מתקשה בו - וזו היכולת להסביר את עצמו החוצה. הראיון שלו אחרי המשחק מול טבריה (משחק שבו הוא ניצח) היה סמל להתנהלות הקשוחה מדי והמתגוננת מדי של המאמן המוכשר הזה. סדריק דון הוא שחקן שנתן המון להפועל ירושלים - גם לקריירה האישית שלך. אתה יודע שהוא הולך, הוא יודע שהוא הולך, כל העולם בערך מבין שזה היה כנראה הערב האחרון שלו כשחקן הקבוצה. למה לעזאזל לפטור את זה ב"אני לא מתעסק בזה"? מה היה כל כך נורא בלהגיד "סדריק נתן לנו המון, הוא שחקן נהדר שתרם הרבה להפועל ירושלים - מאחלים לו בהצלחה"? אבל ככה זה עם אדם שבכל פעם מתעקש לשחק בונקר מול מראיינים - גם כשממש לא צריך.

המספר החזק: 1. בפעם הראשונה העונה, הפועל ירושלים סוף סוף ניצחה משחק ביתי. אחרי תשעה משחקי בית העונה בטדי, רק אתמול היא הצליחה לנצח 0:2 את טבריה. ולאור המצב, היה שווה לבדוק כמה באמת שווה ביתיות טובה? ובכן, בשלוש מחמש העונות האחרונות קבוצת הבית הגרועה בליגה ירדה ללאומית (חדרה ב-2025, סקציה ב-2022 ונוף הגליל ב-2021). בכל שלושת המקרים היא גם ירדה מהמקום האחרון. אם הפועל ירושלים רוצה להישאר בליגה, כדאי מאוד שהמספרים שלה במשחקי הבית ישתנו.

השם החם: מוסטפה שיח` יוסף. "סטוף", הם קוראים לקשר המחונן שהצטרף העונה לסכנין - ושער הניצחון היפהפה שלו נגד מכבי נתניה, הוא גם שפיץ לסיפור קריירה נפלא. מישהו שגדל בטייבה, הגיע עד ספרד (אפילו התאמן בראיו וייקאנו בשלב מסוים), רק כדי לחזור לארץ ולהמשיך לעבור מקבוצה לקבוצה. בספטמבר, אפילו דיברו על כך שהוא יעזוב את סכנין לטובת קבוצה אחרת - אבל שיח` יוסף נשאר, קיבל הזדמנויות ואתמול כבש ובישל בדרך לניצחון של סכנין. עוד הוכחה שסבלנות משתלמת. וחוץ מזה, איך שם כמו מוסטפה שיח` יוסף לא יכול להיות חם? חם אש.

שער השבת: לוקה גדראני (בית"ר ירושלים). תסלחו לי שאני לא רוצה לדבר על דור חוגי, אלא על שער הניצחון האמיתי של בית"ר ירושלים. לפעמים, גול הוא לא רק כדור שחוצה את קו השער - אלא גם הרגע שבו הוא לא עובר את הקו. וזה קרה אתמול, בדקה ה-94 באצטדיון שלמה ביטוח, כשכדור תועה התעופף מעל ראשו של שוער בית"ר מיגל סילבה. לרגע אחד הלבבות של אוהדי בית"ר נפלו לרצפה - הם ראו איך הניצחון הדרמטי שהשיגו, נשמט שוב. אולי גם את החלומות מתנפצים. אבל אז, הו אז, הגיע לוקה גדראני במספרת מרהיבה - והעיף את הכדור מקו השער. יש פה את כל החוקים של שער ניצחון: התגובה של הקהל, התגובה של השחקן (שחגג בהפגנתיות), ובעיקר הדקה וההכרעה. שלוש דקות אחר כך דור חוגי נתן את ה-1:3, אבל כל מי שראה את המשחק יודע - את הנקודות, גדראני הביא. ברגע אחד של השראה.

אל תשכחו את: הפועל פ"ת. כי הפועל פ"ת אמנם הפסידה אתמול, בדרך כואבת ומתסכלת - אבל יכולה לקחת איתה המון מהמשחק הזה, ובעיקר מהעונה הזאת. הפועל פ"ת כבר היתה בכמה סיבובים בשנים האחרונות בליגת העל, אבל תמיד באה והלכה. עלתה כדי לרדת שוב. הפועל פ"ת ששיחקה אתמול מול אחת הקבוצות המוכשרות שיש בישראל - היא לא קבוצה שהולכת להתפוגג, או לשחק "נד נד" בין ליגת העל והלאומית. זו קבוצה שכבר הסתכלה בעיניים של ב"ש ומכבי חיפה ומכבי ת"א וגם של בית"ר, בשני המשחקים. זו קבוצה ומועדון מפואר, שעלה רק השנה ליגה אבל מתנהג באומץ, מגבש סביבו את אחד הקהלים הכי טובים שיש בישראל, ומוכיח שהוא שווה הרבה יותר ממה שנהיה ממנו בשנים האחרונות. הפועל פ"ת אמנם הפסידה בטווח הקצר לבית"ר, אבל מנצחת כל משחק בטווח הארוך.