כי החל מעכשיו, כשיש רק שתי קבוצות במאבק והאשליות תמו - הלחץ יעבור מאחת לשנייה. הפועל ב"ש היתה זו שצריכה לעמוד בו ראשונה, במשחק שלה אתמול מול ק"ש - והיא כמעט שלא עמדה בו. ב"ש אמנם הבקיעה שלושה שערים וניצחה, אבל באותה מידה גם קיבלה שניים, איבדה את מיגל ויטור וכמעט קיבלה את השלישי - במה שהיה בעיטה מפוארת בדלי. שוב.
בד"כ, במחשבה, נהוג לדבר על הפועל ב"ש כקבוצה שמגיעה למאבק הזה לחוצה פחות; היא מורגלת בצמרת גבוהה (בניגוד לבית"ר, שבסך הכל לפני שנתיים נשארה בקושי בליגה) ויש לה - על הנייר - סגל יותר חזק על מנת להתמודד במאבק שכזה, כפי שראינו בעונה שעברה, שם היא די נפלה על הקשקש מול מכבי תל אביב.
אבל הנה הצעה למחשבה אחרת: אולי חוסר הניסיון של בית"ר ירושלים הוא דווקא הברכה שלה? ב"ש אמנם מכירה יותר את מאבקי הצמרת, אבל היא גם הושקעה בהם יותר - שמונה שנים שבב"ש לא ראו צלחת אליפות, ובמהלכן אלונה ברקת השקיעה הרבה יותר מאשר טביב, חוגג ואפילו אברמוב היום (בעלים אחד של ב"ש מול שלושה של בית"ר, באותו פרק זמן).
נכון, הפער של בית"ר מהתואר האחרון שלה עומד על 18 שנה - ושל ב"ש רק שמונה. אבל בית"ר מראש הגיעה לעונה הזאת כעונת "אולי" - עונה שבה דבר התחבר לדבר, והקבוצה מצאה את עצמה לפתע לא מפסיקה לנצח. ב"ש, בטח לאור הקריסה של מכבי חיפה ומכבי ת"א, יודעת שזה עליה. בכל מקרה, עכשיו בית"ר תצטרך לקבל לעצמה את הלחץ לתפקד - ונראה איך היא תעמוד בו, בי"א.
2. נתניה. בכל הקשור לחילופי מאמנים, יש אקסיומה די ברורה - שסוברת שמאמן חדש הוא מהפכה. שפרסונה חדשה על הקווים משנה הכל מהיסוד - כמה פעמים ראינו את הדיבורים של שחקנים על "האימונים שהשתנו"? מאמן חדש מגיע לקבוצות כמו מושיע - מישהו שבא לנכש את העשבים הישנים, ולהצמיח דשא חדש.
אבל מכבי נתניה של רוני לוי היא דוגמא טובה למקרה שבו לא היתה מהפכה כזו. לוי אולי שינה מערך, אבל הקבוצה שלו היא למעשה אותה קבוצה - ברמה ההיררכית - שהיתה ליוסי אבוקסיס. ה"אלפא" המובילים הם עדיין עוז בילו ומתיאוס דאבו, טבארש ממשיך לחרוש את האגף (אפשר כבר לדבר עליו כאחד מהכנפיים הטובות בליגה?) ומאור לוי ממשיך לתפקד כשחקן שעושה נפלאות בקישור.
אז מה רוני לוי כן עשה? פיין טיונינג. לפעמים, בטח בקבוצה שיש לה סגל טוב כמו מכבי נתניה - לא צריך להפוך או לעשות מהומות גדולות. הוא בא לקבוצה טובה, ושינה בה את הדברים הקטנים כדי שהיכולת הזאת גם תבוא לידי ביטוי. וכשהוא קיבל בחזרה את בילו ודאבו הפצועים, פתאום נתניה שוב נראית נהדרת - ולא מתקשה לפרק את מכבי חיפה.
3. הפועל חיפה. ואפרופו פיטורי מאמנים, אמש גם קיבלנו את הידיעה ששרשרת החסינות הוסרה - וגל אראל סיים את דרכו כמאמן הפועל חיפה. הוא המאמן החמישי העונה שכבר הולך הביתה (אחרי דראפיץ`, פלורס, סילבס ואבוקסיס), אחרי חצי עונה - וההחלטה הזאת, צריך לומר, בעיניי בעייתית מאוד.
עצם הפרידה היא כמובן לגיטימית - אבל מה שבלט יותר הוא המועמדים להחליף את אראל. שלושה שמות עיקריים עלו על הפרק - כולם אימנו העונה בליגת העל: אבוקסיס, סילבס ודראפיץ` (פלורס, כמובן, יצא מהלופ כנראה לתמיד). כלומר, הפועל חיפה מחפשת להחליף מאמן שלא הצליח אצלה במאמנים שלא הצליחו בקבוצות אחרות.
וזה, כמובן, לא חדש - כל קונספט "מעגל המימרים" הוא הקונספט שמדבר על משחק כיסאות מוזיקליים - בין 6-7 מאמנים שעוברים בין 6-7 מועדונים בליגה הבכירה (וסליחה מהטינאייג`רים שהתחרפנו ממה שכתבתי עכשיו), ומתחלפים אחד בשני. אז אולי כדאי להזכיר מושכלת יסוד: מאמן צריך ללכת הביתה כשהוא מאבד את אמונם של השחקנים שלו. ורק אז.
אם זה לא המצב, הזקת פעמיים - גם פיטרת מאמן לא רע (ואני עומד על כך שאראל היה מאמן לא רע בסיטואציה של הפועל חיפה), וגם הבאת מאמן לא מתאים - ובכך בהכרח גזרת את הפיטורים הבאים. תשאלו את מכבי נתניה. להפועל חיפה, בסופו של דבר, יש סגל לא מספיק טוב לליגה הבכירה. יכול להיות ששינוי מאמן יביא את הכמה נקודות שחסרות כדי לשרוד, אבל גם הוא לא יחזיק מעמד לאורך זמן - בלי שינוי מהותי ועמוק בסגל.
המנצח: אנטוניו ספר. עם כל הכבוד לטבארש המרהיב, או לאליאל פרץ שהבריק - תנו לי לדבר שנייה על ספר. השחקן הרומני הזה, שעבר פציעה חסרת מזל בריינה, שב אתמול אל "זירת הפשע" שלו - נקודת ה-11, שם הוא נפצע אחרי חגיגת שער מול בית"ר בתחילת העונה. הפעם, הוא שוב בעט וכבש - אבל לא נפצע מיד אחרי, אלא הביא בשורה גדולה לריינה - שיכול להיות שהספדנו אותה מהר מדי. הנוכחות של ספר במחזורי הסיום (אגב, הוא עדיין מלך השערים של ריינה העונה) - יכולה להיות מכרעת, כשהתחתית מסרבת בעקשנות לברוח.
המפסידה: ספיר ברמן. ברמן זוכה בשבועות האחרונים, ובכלל, ללא מעט מחמאות על התפקוד שלה - ובצדק. בזמן שהרבה שופטים בכדורגל שלנו חיים מהאגו של עצמם, ברמן מציגה שיפוט חסר אגו - שבו היא מבינה שהיא אינה ההצגה, אלא השחקנים; ורק זה מקנה לה המון נקודות זכות. אבל צריך להגיד שבתוך זה - היא רושמת כמה טעויות די בעייתיות. גם הכרטיס האדום שהיה צריך להישלף לפלקאו בדרבי הגביע - ואתמול, פסילת השער הבעייתית מאוד להפועל חיפה מול ריינה. על מה שעשה (או לא עשה) לירן סרדל, פשוט לא מבטלים שער. בטח לא במשחק צמוד. ברמן היא עדיין השופטת הטובה בארץ, נכון להיום - אבל גם ברור שהיא תצטרך לעשות חשבון נפש עם עצמה.
המספר החזק: 21. למכבי חיפה יש חוליית הגנה חזקה, אבל החל מאתמול - היא כבר לא ההגנה הטובה בליגה. ולסיבה העיקרית לכך קוראים... מכבי נתניה. שליש מהשערים שמכבי חיפה ספגה השנה הגיעו מקבוצה אחת בשני מפגשים - נתניה הבקיעה לה שלושה במשחק הראשון (2:3) וארבעה אתמול (1:4). תוסיפו לזה את העובדה שבכר במפגש ישיר עם רוני לוי כבר קיבל תשעה שערים בשני המפגשים האחרונים, ותקבלו אתגר לא קטן - שמכבי חיפה תשמח לא לפגוש שוב בפלייאוף העליון.
השם החם: יאיר מרדכי. שם של מורה לשל"ח, אבל כדורגל של כוכב - מרדכי הרשים עוד בליגה הלאומית, אבל את הפריצה שלו הוא עושה העונה. שבעה שערים וארבעה בישולים ב-20 הופעות בסך הכל (מעורבות בשער כל 112 דקות בממוצע) הם מספרים מדהימים לקבוצה התקפית לא טובה כמו ק"ש. וחוץ מזה, בעונה שבה היא לא מארחת בבית (ונקווה מאוד שזה ישתנה כבר), יש לה לפחות שחקן בית אחד - שגדל בעיר והפך לכוכב המרכזי שלה העונה.
שער השבת: אנדרו אידוקו (הפועל ירושלים) נגד הפועל פ"ת. לא באמת היה מתחרה אחר למספרת שהדליקה לנו את צהרי שישי. הביטוי "מספרת" קצת זכה להתייחסות מקלה - הרבה שערים שהם חצי מספרת כבר הפכו למספרת, וגם מספרות קלות יחסית נספרות בדרך כלל כשערים מדהימים. אבל המקרה של אידוקו מצטרף למספרות האגדיות שראינו - של זהבי בליון, של אלירן עטר מול נתניה, של ברק יצחקי מול מכבי חיפה. כדור שעף באוויר מהגבהה, פוגש את הרגל באוויר וטס לחיבור. זו מספרת מדהימה אפילו בקרב המספרות, זה שער ניצחון דרמטי לקבוצה שנאבקת על חייה - בשביל רגע כזה, שווה לקוות שהפועל ירושלים בכל זאת תשרוד את המבול.
אל תשכחו את: הפועל ירושלים. כדאי מאוד לא לשכוח אותה, כי היא חזק בתמונה. גם בלי קשר למה שיקרה או לא יקרה עם טבריה, הפועל ירושלים היתה השנה בנקודה משברית אמיתית - אחרי כמה עונות של ראש מעל המים, התחושה היתה שהיא טובעת. אך לא כך היא - מפה לשם, הפועל ירושלים כבר שלושה משחקים לא מפסידה (שני ניצחונות רצופים), והפער מהקו האדום נמחק עד לא קיים. זיו אריה הוא דמות מעוררת אנטגוניזם ובצדק, אבל בסופו של דבר - הוא מצליח שוב להשאיר את הקבוצה הזאת בחיים, ומקרב אותה להישרדות. היא לא תרד גם העונה - בעונה שבה הסגל שלה צעיר ולא מנוסה מאי פעם, ודווקא אחרי שהכוכב הגדול שלה הולך. הפועל ירושלים של העונה הזאת מוכיחה משהו גם על העמידות שלה בפני תנאים קשים - וזה הישג גדול, אפילו יותר מהפלייאוף העליון שהיא השיגה בעבר.
