116 שניות של נצח: על דרבי ששבר מסורת

12 שנים של סבל טסו לאוהדי הפועל ת"א מול העיניים ב-116 שניות של בדיקת VAR אחת שתיכנס לספרים. מה היה שם? השלושער של זהבי, הגול של יובאנוביץ`, החמישיות, הירידות ומה לא. הכל בפאסט פורוורד. יש שיגידו שהקוון הרס רגע עצום. דעתי הפוכה – הוא עשה טובה לאותם אוהדים – "חיכיתם כ"כ הרבה שנים, קחו עוד כמה שניות לעכל שזהו – זה נגמר". 116 שניות של לשים את עשור פלוס מאחור ולהכריז על ימים אחרים.

משחק שבירת המנחוס היה משחק שהכי לא הגיע להפועל לנצח, אבל אולי בעצם הכי הגיע. כוחות הקארמה הבינו שהם התעללו באדומים מספיק, שכבר לא הגיוני שתיכף מגיעים לבר מצווה של שנים, עם מבט לחתונת כסף, והם לא מסוגלים לדגדג את מכבי. הם סבלו מספיק, אז בואו ניתן להם לכתוב את התסריט המושלם.

וזה הרי האירוע – אוהדי הפועל ת"א שאלו את עצמם שתי שאלות במרוצת השנים – איך זה ירגיש סוף סוף לנצח את הענק הצהוב, ואיך זה יקרה. לשני התרחישים שקיבלנו בבלומפילד, אף אחד לא התכונן. זו היתה חוצפה לתסרט לנצח ככה את מכבי. שני הכוכבים ביציע, כמעט בלי כדורגל במשך 90 דקות ואותה הרגשה מוכרת – גם הערב זה לא יקרה. תסריט כזה זורק כל במאי מכל המדרגות על סעיף של "חוסר היגיון".

אבל אין הסבר מיתי לאותן שתי דקות דרמטיות – עמרי אלטמן, שהפך שלא בצדק לסמל הבינוניות בעידן הישן, מתרומם לגובה של כריסטיאנו רונאלדו אחרי שלא התאמן שבועיים, שחקן זר (שאנדה סילבה) שכבר כורטס ביציע כמה פעמים מקפיץ באלגנטיות ובסוף מאמן על הקווים שמשרטט מהלך של כדור חופשי, שרק אללה יודע אם אכן הוא התכוון שכך זה יקרה. סימני שאלה שהפכו לסימני קריאה. ווינרים? הפועל? השתגעתם?

הפועל ת"א היתה שק החבטות של מכבי ת"א שנים. זה היה פתטי איך הפועל הגדילה את מכבי ת"א למימדי ריאל מדריד, ומכבי הקטינה את הפועל לממדי מ.ס. שכונת הארגזים. שחקנים התחבקו כשעברו את החצי. כשכבשו, היו כאלה שלא ידעו אפילו איך לחגוג. זה לא קרה הרבה. מכבי חסרת הרחמים המציאה בכל דרבי מחדש שיטה חדשה לדרוס את הפועל ולהזכיר לה את גודלה של זו ואת קטנותה של זו. מפגש דו שנתי ששם תהום בין השתיים. 

אבל זה נגמר – הניצחון ההיסטורי בדרבי הוא לא רק ניצחון על מכבי. הוא החותמת הסימלית שמה שהיה, הוא לא מה שיהיה. הפועל כבר לא יהיה המועדון הקפריזי עם בעלים הזויים צמאי פרסום, אלא מועדון שפוי, שאפתן, עם רעיון והיגיון. הוכחה שאחרי שנים של שק חבטות, הפועל מטפסת בציפורניים למרכז התודעה.

עד העונה, האדומים היו השטיח של הגדולות והנה בחצי עונה הפועל מצליחה להפוך פיגור לניצחון על בית"ר ירושלים, לעשות אותו דבר למכבי ת"א ולקנח בשער ניצחון כמעט הזוי מול הפועל ב"ש. היא עוד תפסיד להן העונה, אולי לכולן, אבל זה כבר לא חד צדדי כפי שהיה. הכדורגל עוד רחוק מלהיות החלום ביציע, אבל בכרטיסייה של השיקום האדום, יש כבר כמה ניקובים. יש שאמרו שזה פיצוי על עונה של ניצחונות דחוקים על כפר קאסם וחברותיה. 

הניצחון בדרבי החזיר לא מעט ל-15 במאי 2010. אוהדים בוכים ביציע, מנסים לתפקד בלוליינות בין הרצון לתעד כל רגע לבין לחוות אותו כמו בימים הטובים. בכל זאת, בפעם האחרונה שהם חגגו באמת, לא היו סמארטפונים. היציאה מבלומפילד נראתה כמו טעות שכן האלפים לא נזלו מחוץ לאצטדיון אלא דהרו אליו נגד התנועה. נטולי המזל שלא השיגו כרטיס, רק כדי להיות חלק מהדבר הזה.

ויותר מהכל - אין בעלים שגונב את ההצגה, אין ריצה חסרת פרופורציות למיקרופונים ולגניבת הקרדיט. הקטע היפה בחגיגות הספציפיות האלה, היה שהמועדון זז הצידה ונתן לקהל שכל כך סבל לשמוח יותר מכולם. לא השחקנים, אלא היציע. לא המאמן, אלא הילדים שחוו פעם ראשונה דרבי. הסרטונים של הקהל, הפירגון הוא לקהל, הפוסט הראשון שיצא – "זה בשבילכם, רק בשבילכם".

זו ההצלחה הגדולה של המועדון – "אתם אלה שסבלתם, הרווחתם ביושר להיות אלו שעליהם מדברים היום". זו הדרך לחבר קהילה שרק מחפשת לשמוח שוב מכדורגל. 

כותב שורות אלה כתב כמה פעמים על הבן שלו, הראל, בן ה-11 וחצי שרק סובל מכדורגל. הבוקר, הוא שאל לפני שארז את הצעיף בדרך לכיתה: "אבא, איך חוגגים ניצחון כזה?". וואלה, אין תשובה אמיתית. תשמח, כי רגעים כאלה לא מגיעים כל יום, לא בכל עונה, לפעמים לא בכל דור.

אלה רק 3 נקודות, זה רק ניצחון ליגה, וסיכוי הרבה יותר מסביר שמכבי עוד תנצח את הפועל הזו, עוד העונה, אולי פעמיים.. יש שיגידו שלהשוות רגע כזה לשער האליפות בטדי זו חוצפה. אבל רק מי שהיה שם יבין, שזה הכי קרוב לזה. 

יקראו לזה נקמה ספורטיבית וטוב שיש כאלה. אבל הספירה נגמרה – אפשר להתחיל לספור מחדש.