אבל מהמחזור הבא, יכול מאוד להיות שהסיפור יקבל טוויסט מחודש - בגלל שני קשרי אמצע, זה שהולך וזה שחוזר. ב"ש מאבדת את קינגס קנגוואה לאליפות אפריקה, ומכבי ת"א עומלת במרץ כדי להכשיר את כריסטיאן בליץ`. התרומה של קנגוואה לב"ש העונה היא לא דבר מדהים מדי (בסך הכל 3 שערים ו-2 בישולים), אבל הערך הסגולי שלו עבור ב"ש - גם כשהוא לא מעורב ישירות, הוא חשוב. ובאותה מידה, גם החשיבות של בליץ` עבור מכבי תל אביב - בתור כוח מניע, שמשפר את יתר החברים שלו.
והשאלה הגדולה היא איך ב"ש תמציא את עצמה מחדש - לקראת החודש המאתגר שצפוי לה. ובשבועות האחרונים אנחנו מתחילים לקבל תשובה כלשהי לשאלה הזאת - והיא מגיעה מכיוונו של איגור זלאטנוביץ`. לקח זמן לחלוץ הסרבי להיכנס לעונה הזאת, אבל עכשיו הוא מתחיל להיכנס לקצב - הוא כובש בכל אחד משלושת המשחקים האחרונים של ב"ש, ומעורב ישירות בשער אחד לפחות בארבעה מחמשת המשחקים האחרונים בהם שותף. דובר רבות על התלות המסוימת בדן ביטון (ועוד מעט ניגע בה), ובהקשר הזה - כניסה של זלאטנוביץ` לעניינים יכולה להיות בשורה נהדרת עבורה.
2. הפועל תל אביב. ב-12 ביולי, 2025, בשעת לילה מאוחרת, זה נראה היה כמו שיחוק בלתי נתפס: הרגע שבו הפועל תל אביב הודיעה על רכישתו של דניאל דאפה, החלוץ בן ה-18 של מכבי נתניה, תמורת קצת יותר מ-2 מיליון יורו. זו נראתה כמו החתמת הצהרה - הפועל של ספרא מזהה כישרון עתידי, שחקן שנמצא בגרף עלייה, ושמה עליו את הידיים. כמעט ולא היה אדם שראה את המהלך הזה - ולא סימן אותו כעדות לצמיחה מחדש של האדומים.
אבל מקץ סיבוב ליגה אחד (ועוד מחזור) - גם אם אפשר להעריך את המהלך בראיית פני עתיד, אפשר לתהות לגבי הדרך שבה הפועל ת"א שילבה את השחקן הצעיר שלה. כי מתחילת העונה, אליניב ברדה שם על דאפה את כל הז`יטונים: מתוך 13 משחקי ליגה שהתקיימו (מינוס הדרבי), דאפה פתח ב-10. מבין שחקני ההתקפה, רק לסתיו טוריאל יש יותר דקות בליגה. כלומר, המטרה מראש היתה לזרוק את דאפה למים הקרים - וכמה שיותר מהר. ועם כל ההנחות שצריך לתת, אי אפשר להתחמק מהשורה התחתונה - והדי מאכזבת; ב-13 ההופעות שלו, יש לו בסך הכל שני שערי ליגה (אחד מהם בפנדל).
ונדמה לי שבשלב הזה, כבר אפשר לשאול את עצמנו - האם הפועל ת"א לא טעתה? לא בהחתמה של דאפה, אבל כן ברמת הלחץ שהיא הפעילה עליו עם תג המחיר וכמות הדקות. דאפה הוא, בסופו של דבר, שחקן בהתפתחות, מאוד צעיר, שגם במכבי נתניה שיחק באופן ספורדי בלבד. הוא עוד לא חווה מעמד של חלוץ מוביל, בטח בקבוצה גדולה ולחוצה כמו הפועל ת"א - ואפשר לראות כמה המעמד הזה גדול עליו, בשלב הזה.
וכאן חשוב להבהיר: דאפה עוד יהיה שחקן גדול, בין אם בהפועל ת"א או בקבוצה אחרת. אבל נכון לעכשיו, במצב הצבירה הנוכחי, הפועל ת"א - אם היא שואפת להישגים מעבר לעוד עונה נחמדה בפלייאוף העליון - חייבת חלוץ מנוסה ומוביל, שלצידו דאפה יוכל להתפתח ולהתקדם. היא חייבת כובש שערים שיהיה מסוגל לספק מספרים לטוריאל - על אחת כמה וכמה, אם הכוכב הגדול שלה העונה יתעופף בינואר.
מה שבולט יותר מכל בהפועל ירושלים של המחזורים האחרונים - היא מה שלא היה לה בתחילת העונה; אופי קשוח יותר. התצוגה שלה בדרבי אמנם היתה לא אסתטית, אבל היא היתה קלאסית לקבוצה במצב של הירושלמים - קבוצה שבאה לשרוט, לבעוט ולקחת נקודות עם השיניים. כך גם היה המשחק שלה נגד אשדוד, שבו היא ידעה לסבול 40 דקות ראשונות שבהם היריבה שלה שלטה, אבל לעבור אותן, ולעקוץ בדיוק ברגע הנכון עם סדריק דון (שגם ההתעוררות שלו היא ברכה).
ההברקה של מציאת ג`ון אוטומאו בקישור, גיא בדש שמתחיל לתת מספרים (שער נגד ק"ש ובישול אתמול) - כל אלה הם ביטויים פיזיים לכך שהפועל ירושלים שוב מאמינה בעצמה. ואולי זו תעודת כבוד למערכת של הירושלמים, שגם כשהחלו הקולות סביב זיו אריה - ידעה להשתיק אותם מהר. היא נתנה למאמן את היכולת ואורך הנשימה, ולאט לאט היא גם מקבלת תוצאות. יכולת ההימור שלי היא לא גבוהה, אבל אם אני צריך להמר - כמאמר השיר הישן, (הפועל) ירושלים לא תרד.
המנצח: דן ביטון. מה כבר אפשר להגיד על השחקן הטוב בישראל? נדמה שכולם כבר מחכים לסטטיסטיקה שלו שתתיישר, אבל ביטון כרגע ממשיך בעונה מדהימה - עם השער אתמול, הוא כבר מעורב ב-16 מתוך 34 השערים שב"ש כבשה העונה - כמעט מחצית. ללא ספק, זו הקבוצה שהוא סוחב על הגב; ב"ש תצטרך למצוא פתרונות לימים שבהם הוא לא יתפקד כמו עכשיו, אבל מבחינתו זו עונה לפנתיאון - ועכשיו נשאר לראות האם הוא גם יהיה חתום על תואר אליפות ענק מבחינתו.
המפסידים: השופטים. לנהי על השיפוט יצא, בצדק, שם לא משהו - אבל לפעמים יש בו מן האמת. בטח ככל שזה נוגע להפועל ת"א - שתי ההחלטות של גל לוי (ושל צוות ה-VAR, גל לייבוביץ` ויואב מזרחי) היו רעות מאוד, והפכו את כיוון המשחק; גם הכרטיס האדום הרך מדי לרועי אלקוקין, וגם השריקה לפנדל שפשוט לא היה (כי העבירה נעשתה לחלוטין מחוץ לרחבה, גם אם "נמשכה" פנימה). זה היה מקרה קלאסי של "אובר קולינג", שבמקרה הזה עשה עוול למשחק - וגם להפועל, שאיבדה שתי נקודות בגללו.
המספר החזק: 3. דיברנו רבות על העונה הפנטסטית של דן ביטון - אבל צריך גם לשאול את השאלה מה קורה כשהוא לא יגיע, כשאותה סטטיסטיקה תתיישר. ובכן, יש לנו מדגם כלשהו - מתוך 14 משחקי ליגה שב"ש שיחקה העונה, רק בשלושה דן ביטון לא היה מעורב ישירות בשער (לא כבש או בישל). בשלושתם היא השיגה ארבע נקודות מתוך תשע (ניצחה 0:1 את ריינה, סיימה ב-2:2 נגד אשדוד והפסידה 1:0 לק"ש), והבקיעה בסך הכל שלושה שערים, כשאחד מהם בפנדל ושניים מהם הגיעו מהמגן הלדר לופס. ההתעוררות של זלאטנוביץ` בהחלט מעודדת, אבל ב"ש תהיה חייבת עוד כוח אש לצד מספר 10 שלה. כי מתישהו, גם הכוח הסופרמני שלו ייגמר.
השם החם: סתיו טוריאל. ולצד דן ביטון, צריך לדבר גם על העונה המדהימה של טוריאל - שחקן שנמצא בשיאו. אחרי העונה הנהדרת שלו בלאומית עם הפועל, הוא עלה איתה לליגת העל, והמשיך את אותו כושר - אתמול הוא הגיע לשער תשיעי העונה, בתוספת ארבעה בישולים, וגם הוא הופך ל"גו טו גאי" המשמעותי של הקבוצה שלו. ואי אפשר גם להימנע מהדיבורים על עתידו - והשמועות על מעבר. אם הוא באמת הולך, להפועל ת"א תהיה בעיה גדולה ברמה ההתקפית (היא מאבדת חצי מהגולים שלה העונה - 13 מתוך 26), וזה הוואקום שהיא תצטרך למלא. בינתיים, היא נהנית ממנו בגדול.
שער השבת: איגור זלאטנוביץ` נגד מכבי נתניה. בדרך כלל, בפינה הזאת אנחנו נותנים כבוד לשערים מרהיבים, יפים, כאלה שלוכדים את הדמיון. על פניו, השער שכבש החלוץ הסרבי של הפועל ב"ש הוא לא כזה - הוא פשוט, אבל דווקא מהפשטות שלו מגיעה הגדולה. כי כאן יצא מזלאטנוביץ` משהו שקצת התחבא בחלק הראשון שלו העונה - וזה קילינג אינסטינקט. היכולת לזהות בשנייה את המרווח, ולגמור משחק - זה היה השער הזה, שהחל מההגבהה של גנאח, ההרחקה של איתי בן שבת ואז המרווח הצר - נפל לרגליים של איגור. פצצה מדויקת בנגיעה לפינה - נגיעה אחת רכה, שבדקה ה-60 למעשה גמרה את המשחק ואת מכבי נתניה. הרג אותה ברכות, איגור - ואפילו חגג נגד האקסית. כאמור - קילינג אינסטינקט.
אל תשכחו את: מחאת הקהל. בשלושה מגרשים השבת - הורגש כוחו של השקט. שקט שנשרר ע"י שלושה קהלים - של הפועל ירושלים, הפועל ת"א והפועל ב"ש - שדממו במשך 13 דקות ו-12 שניות כדי למחות על מדיניות המשטרה כלפי אוהדי הכדורגל. בניגוד להרבה צעדי מחאה, בעיניי דווקא המוב הזה בלט בחוכמתו: השתיקה הזאת היתה חזקה יותר מכל שריקת בוז, או אבוקה שהיתה נדלקת. היא הדגימה את מה שזכרנו בימי הקורונה הארורים - כמה ריקני הכדורגל, אם אין בו את הרעש שמייצר עניין, אם אין בו את החיות שמספקים האוהדים.
והדיון על משטרת ישראל הוא (בעיניי) גדול בהרבה מהכדורגל - הוא על משטרה ששכחה את התפקיד שלה; לא להיות מחנכת, ולא להיות צנזורית, ולא להתעסק בחולצות שפוגעות לה בכבוד. התפקיד שלה הוא לשמור על הסדר. שלא ירגישו אותה - בדיוק כמו שאומרים תמיד על שופטים. והתחושה בשבועות האחרונים, במגרשי הכדורגל (וצריך להודות - בעיקר במגרשים ספציפיים מאוד), היא שהמשטרה באה להיות מחוללת האירוע. מי שתפקידה הוא לא למנוע חיכוכים, אלא לייצר כאלה. ולא בשביל זה משטרה קיימת במדינה דמוקרטית.
המלחמה שאסרה משטרת ישראל על אוהדי הכדורגל כאן חייבת להיפסק - כי אין בה מנצחים. הקהל בוודאי מפסיד ממנה, אבל גם המשטרה לא מרוויחה - היא רק מעמיקה את חוסר האמון שכבר קיים בישראל 2025, בין האזרחים לבין הממסד שאמור לשרת אותם. ולאור הקו התקשורתי הדי נחרץ, כבר קצת קשה להאמין שיש מי ששומע - אבל אם הטור הזה יכול להיות קול, זה הזמן להגיד - חדלו. אתם לא הסיפור ולא ההצגה. השאירו את הכדורגל בתור מה שהוא - סם החיים של מאות אלפי בני אדם במדינת ישראל, והמקום השמח של כולנו בתקופה שבה לא נשארו הרבה כאלה.
שער השבת: איגור זלאטנוביץ` נגד מכבי נתניה. בדרך כלל, בפינה הזאת אנחנו נותנים כבוד לשערים מרהיבים, יפים, כאלה שלוכדים את הדמיון. על פניו, השער שכבש החלוץ הסרבי של הפועל ב"ש הוא לא כזה - הוא פשוט, אבל דווקא מהפשטות שלו מגיעה הגדולה. כי כאן יצא מזלאטנוביץ` משהו שקצת התחבא בחלק הראשון שלו העונה - וזה קילינג אינסטינקט. היכולת לזהות בשנייה את המרווח, ולגמור משחק - זה היה השער הזה, שהחל מההגבהה של גנאח, ההרחקה של איתי בן שבת ואז המרווח הצר - נפל לרגליים של איגור. פצצה מדויקת בנגיעה לפינה - נגיעה אחת רכה, שבדקה ה-60 למעשה גמרה את המשחק ואת מכבי נתניה. הרג אותה ברכות, איגור - ואפילו חגג נגד האקסית. כאמור - קילינג אינסטינקט.
אל תשכחו את: מחאת הקהל. בשלושה מגרשים השבת - הורגש כוחו של השקט. שקט שנשרר ע"י שלושה קהלים - של הפועל ירושלים, הפועל ת"א והפועל ב"ש - שדממו במשך 13 דקות ו-12 שניות כדי למחות על מדיניות המשטרה כלפי אוהדי הכדורגל. בניגוד להרבה צעדי מחאה, בעיניי דווקא המוב הזה בלט בחוכמתו: השתיקה הזאת היתה חזקה יותר מכל שריקת בוז, או אבוקה שהיתה נדלקת. היא הדגימה את מה שזכרנו בימי הקורונה הארורים - כמה ריקני הכדורגל, אם אין בו את הרעש שמייצר עניין, אם אין בו את החיות שמספקים האוהדים.
והדיון על משטרת ישראל הוא (בעיניי) גדול בהרבה מהכדורגל - הוא על משטרה ששכחה את התפקיד שלה; לא להיות מחנכת, ולא להיות צנזורית, ולא להתעסק בחולצות שפוגעות לה בכבוד. התפקיד שלה הוא לשמור על הסדר. שלא ירגישו אותה - בדיוק כמו שאומרים תמיד על שופטים. והתחושה בשבועות האחרונים, במגרשי הכדורגל (וצריך להודות - בעיקר במגרשים ספציפיים מאוד), היא שהמשטרה באה להיות מחוללת האירוע. מי שתפקידה הוא לא למנוע חיכוכים, אלא לייצר כאלה. ולא בשביל זה משטרה קיימת במדינה דמוקרטית.
המלחמה שאסרה משטרת ישראל על אוהדי הכדורגל כאן חייבת להיפסק - כי אין בה מנצחים. הקהל בוודאי מפסיד ממנה, אבל גם המשטרה לא מרוויחה - היא רק מעמיקה את חוסר האמון שכבר קיים בישראל 2025, בין האזרחים לבין הממסד שאמור לשרת אותם. ולאור הקו התקשורתי הדי נחרץ, כבר קצת קשה להאמין שיש מי ששומע - אבל אם הטור הזה יכול להיות קול, זה הזמן להגיד - חדלו. אתם לא הסיפור ולא ההצגה. השאירו את הכדורגל בתור מה שהוא - סם החיים של מאות אלפי בני אדם במדינת ישראל, והמקום השמח של כולנו בתקופה שבה לא נשארו הרבה כאלה.
