אפשר רבות לדבר על התרבות הניינטיזית (וכמה היא היתה הרבה יותר קרובה ל"מקרנה" מאשר לפרל ג`אם), אבל אנחנו אתר ספורט ולכן נדבר על ספורט - ובמקרה הזה, הגעגוע לליגה הישראלית של שנות התשעים. הנחת היסוד לפיה בניגוד לליגה האפורה והמדכאת של היום, "פעם" היה פה כדורגל - היתה ליגה טובה, מעניינת וצמודה. האמנם? זמן לנפץ מיתוס.
נתחיל בשלב האמת - יש סיבות טובות לאוהדי כדורגל ישראלי לזכור את הניינטיז, בעיקר (ופה אתן קרדיט למשה זיאת) כי זו היתה תקופה שבה כל אוהדי הקבוצות הגדולות נהנו. מכבי חיפה לקחה שתי אליפויות בעשור הזה (אחת דאבל מרשים ב-1991, השנייה אליפות ללא הפסד ב-1994), מכבי תל אביב עשתה שלוש אליפויות (92, 95 ו-96), בית"ר ירושלים רשמה תור זהב משלה עם שתי האליפויות של 97 ו-98, אפילו הפועל חיפה זכתה באליפות של 99. הפועל תל אביב, הפועל באר שבע, הפועל פתח תקווה - כולן הניפו תארים בעשור הזה.
בקיצור, היתה חגיגה שלמה של תארים וברמה התחרותית - זה היה עשור של יותר מקבוצה גדולה אחת, מה שבהחלט מעורר געגועים - בעיקר אם ההווה שלך לא משהו. אבל האם באמת היתה פה ליגה יותר טובה? לדעתי, הפער שאנחנו מרגישים בין פעם להיום נובע מהעובדה שאנחנו חשופים לכדורגל הרבה יותר - בשני אספקטים.
אחד הוא העובדה שאנחנו רואים יותר כדורגל מהעולם - כל הליגות הגדולות בתבל פתוחות בפנינו, וצפייה בכדורגל האירופי - שהוא תמיד היה ותמיד יהיה ברמה יותר גבוהה מבישראל, מכניסה אותנו לפרופורציות. השני, והיותר חשוב בעיניי הוא שאנחנו רואים הרבה יותר מליגת העל - כל המשחקים היום מועברים בשידור ישיר ומלא, מה שאומר שאנחנו חשופים הרבה יותר גם לבעיות שיש במשחקים האלה - לדקות המתות, לבזבוזי הזמן, לקהל המפוהק ביציעים.
בסוף, העובדה שאנחנו מרגישים שהליגה הלאומית של שנות התשעים היתה טובה יותר - היא בעיקר בגלל שיווק נכון. ליגת העל, כמו שאמר פעם מודי בר-און ז"ל, היא מטבעה משחק של תקצירים. בחמש דקות של תקציר ערוך היטב, זה נראה מעולה - בניגוד למצב שבו אתה רואה את כל המשחק. ומה קיבלנו אז? משחק אחד מרכזי שודר בשידור ישיר (המשחק הטוב והאיכותי ביותר, בדרך כלל בין שני מועדונים גדולים עם הרבה קהל) - וכל היתר, חיכה לתכנית סיכום המחזור (בין אם זו היתה "משחק השבת" של רשות השידור, או "הדקה ה-91" המיתולוגית של ערוץ 2).
ומי שבכל זאת רצה להתעדכן בשידור ישיר, קיבל את "שירים ושערים" ברשת ב` - תכנית רדיו גאונית (לא פחות מזה), שכללה שורה של שדרי על שידעו ביכולת שלהם לקחת משחקים בינוניים ומטה, ולגרום להרגיש נוצצים ויפים יותר. כלומר, את רוב הליגה קיבלנו במשורה - כמה מצבים, פה ושם איתות של גול, כשאת המנה העיקרית קיבלנו על המסך באופן מלא. אבל רק אותה. וזה אפשר לנו לקבל יותר בהבנה את המגרשים הרעועים והדלים ("האורווה" בפ"ת למשל), את הקהל שלא מילא את רוב המגרשים, ואת הכדורגל שתמיד היה אותה רמה של בינוניות.
כי מה שהיה בניינטיז, בגדול, קיים גם היום - שפיץ מאוד חזק של קבוצות טובות (בדרך כלל מארבעה-חמישה מועדונים גדולים), והרבה מאוד קבוצות בינוניות וקטנות באופן יחסי. הפועל בית שאן או צפרירים חולון של הניינטיז אינן בהכרח טובות יותר מעירוני טבריה או מכבי בני ריינה של היום - הן פשוט לא כל כך הגיעו לעיניים שלנו. וכשראינו אותן, זה בעיקר דרך רגעי חסד מרהיבים עם המוזיקה של "children" ברקע.
בסופו של דבר, הכדורגל הישראלי נשאר אותו כדורגל - כמו שהנבחרת תמיד הגיעה, פחות או יותר, לאותן תוצאות, גם כאן רוב הליגה הישראלית היא אפורה. ואולי זה הטבע של כל ליגה בעולם - העובדה שיש בה שכבה של קבוצות אדירות, ומתחת קבוצות קטנות שמנסות לזנב בה ומדי פעם להפתיע. אם מישהו מצפה למשהו אחר, זה בדרך כלל על אחריותו בלבד.
הגעגוע שלנו לשנות התשעים, דומה בדיוק לגעגוע של ההורים שלנו לתקופה התמימה של שנות השבעים, וכו` וגו` ודו`. אנחנו מתגעגעים לעבר, פשוט כי היינו שם צעירים יותר - חיינו בעולם בלי מורכבות, של שחור ולבן, בלי המון דאגות (עם כל הכבוד להצעת החברות לשני מו`2), והרגשנו הרבה יותר אופטימיים. כשגדלים, מבינים שהעולם יותר מורכב - וגם המיתוסים שנראו לנו נוצצים מהעבר, נראים עכשיו דהויים.
ומי שבכל זאת רצה להתעדכן בשידור ישיר, קיבל את "שירים ושערים" ברשת ב` - תכנית רדיו גאונית (לא פחות מזה), שכללה שורה של שדרי על שידעו ביכולת שלהם לקחת משחקים בינוניים ומטה, ולגרום להרגיש נוצצים ויפים יותר. כלומר, את רוב הליגה קיבלנו במשורה - כמה מצבים, פה ושם איתות של גול, כשאת המנה העיקרית קיבלנו על המסך באופן מלא. אבל רק אותה. וזה אפשר לנו לקבל יותר בהבנה את המגרשים הרעועים והדלים ("האורווה" בפ"ת למשל), את הקהל שלא מילא את רוב המגרשים, ואת הכדורגל שתמיד היה אותה רמה של בינוניות.
כי מה שהיה בניינטיז, בגדול, קיים גם היום - שפיץ מאוד חזק של קבוצות טובות (בדרך כלל מארבעה-חמישה מועדונים גדולים), והרבה מאוד קבוצות בינוניות וקטנות באופן יחסי. הפועל בית שאן או צפרירים חולון של הניינטיז אינן בהכרח טובות יותר מעירוני טבריה או מכבי בני ריינה של היום - הן פשוט לא כל כך הגיעו לעיניים שלנו. וכשראינו אותן, זה בעיקר דרך רגעי חסד מרהיבים עם המוזיקה של "children" ברקע.
בסופו של דבר, הכדורגל הישראלי נשאר אותו כדורגל - כמו שהנבחרת תמיד הגיעה, פחות או יותר, לאותן תוצאות, גם כאן רוב הליגה הישראלית היא אפורה. ואולי זה הטבע של כל ליגה בעולם - העובדה שיש בה שכבה של קבוצות אדירות, ומתחת קבוצות קטנות שמנסות לזנב בה ומדי פעם להפתיע. אם מישהו מצפה למשהו אחר, זה בדרך כלל על אחריותו בלבד.
הגעגוע שלנו לשנות התשעים, דומה בדיוק לגעגוע של ההורים שלנו לתקופה התמימה של שנות השבעים, וכו` וגו` ודו`. אנחנו מתגעגעים לעבר, פשוט כי היינו שם צעירים יותר - חיינו בעולם בלי מורכבות, של שחור ולבן, בלי המון דאגות (עם כל הכבוד להצעת החברות לשני מו`2), והרגשנו הרבה יותר אופטימיים. כשגדלים, מבינים שהעולם יותר מורכב - וגם המיתוסים שנראו לנו נוצצים מהעבר, נראים עכשיו דהויים.
