עבור נבחרת ישראל, זה היה אקורד סיום מתוק לקמפיין לא תחרותי. זו היתה הפעם הראשונה שישראל התחרה במוקדמות המונדיאל דרך אופ"א - לקראת הטורניר שיתקיים פחות משנה אחר כך, בארה"ב 1994. הניצחון היה אמנם גדול, הגיע ממהפך מדהים וייזכר לעד בתור הרגע שבו מאיר איינשטיין ז"ל ואבי רצון יבדל"א נחקקו בתולדות האומה - אבל על הנייר, הוא היה רק פרס ניחומים. עבור צרפת, לעומת זאת, זו היתה אכזבה של ממש.
כי באוקטובר 1993 - הכל היה בידיים שלה. נותרו לה רק שני משחקי בית, והיא ידעה שניצחון באחד מהם - יבטיח לה סופית את הכרטיס לאמריקה. ב-13.10 היא פגשה את ישראל, וחודש לאחר מכן (17.11) ציפה לה מפגש נגד המתחרה העיקרית שלה, בולגריה. צרפת הרגישה שזה אצלה ביד - עם נבחרת מוכשרת ביותר, שכללה בין היתר את מרסל דסאיי, עמנואל פטי, דידייה דשאן (היום מאמן הנבחרת), ז`אן פייר-פאפין, דויד ז`ינולה ואחד, אריק קנטונה. על הקווים עמד המאמן ז`ראר הוייה.
אחרי האכזבה ביורו 1992, כשצרפת הודחה כבר בשלב הבתים, ואחרי שהחמיצו את המונדיאל ב-1990 - 94` היה הזמן שלהם סוף סוף להחזיר את צרפת לגדולה; אבל, כזכור, זה לא קרה. למרות שכבר הובילה 1:2 מול ישראל, היא הפסידה 3:2. חודש אחר כך, היא שוב הובילה 0:1 משער של קנטונה נגד הבולגרים - אבל ספגה פעמיים מאמיל קוסטדינוב, וסיימה את הבית רק במקום השלישי. חלום המונדיאל נגוז.
"זה היה מאוד `צרפתי`", הודה לאמה בכנות. "חגגנו דברים שעוד לא היו שם. העבודה עוד לא הושלמה, וכן זה הגדיר אותי גם אחר כך. מה שרציתי כל השנים היה לשחק במונדיאל, על זה חלמתי כילד. התחלתי לשחק כדורגל בשביל זה. זה היה החלום, והוא נשבר".
מי שעוד יותר היה רדוף בעקבות אותו כישלון הוא ז`ראר הוייה. מאמן נבחרת צרפת דאז אמנם המשיך לקריירה יחסית מוצלחת, כשאימן קבוצות כמו ליברפול, ליון ואסטון וילה - אבל ההדחה ההיא מהמונדיאל רבצה עליו שנים. לפני עשור (2015), הוייה פרסם אוטוביוגרפיה בשם "לעולם לא אצעד לבד" (על משקל השיר שמזוהה עם אוהדי ליברפול), בה סיפר לא מעט אודות הקריירה שלו. פרק מסוים בספר הוקדש גם לתקופתו כמאמן הנבחרת, ובעיקר לכישלון ההוא.
לצד האשמות כלפי שחקן נבחרת צרפת דאז, דויד ז`ינולה, כמי ש"פשע" במהלך המשחק - הוא גם האשים את ריימונד דומנק, אז סקאוט בנבחרת (ולימים מאמן הנבחרת בעצמו), ברשלנות. "לבקשתי, ריימונד דומנק נסע לבוקרשט כדי לראות את הנבחרת הישראלית, ששיחקה משחק ידידות נגד רומניה בספטמבר. הוא לא ראה לנכון לשלוח דו"ח כתוב, אלא פשוט אמר לי: `אם אתם לא מנצחים, אתם עיזות! (תרגום מילולי)`. זה לא ממש עזר".
אבל לא אדם כמו דומנק יישאר חייב. אחרי פרסום הספר, דומנק הגיב בסרקזם אופייני: "אלוהים, יש לך זיכרון ארוך", הוא ענה בתגובה להוייה. "אתה צודק, ז`ראר. אני זה שאחראי להפסד הביתי. זה לא אתה זה אני. זה אני שבמחצית נגד ישראל, כשעוד הובלנו (1:2), הבאתי כוסות שמפניה ודגלי ארה"ב כדי לחגוג את ההעפלה שלך עם שירים ברקע".
"אתה בטח שכחת", הוא המשיך, "אבל אני גם אחראי לתבוסה 5:2 מול ברזיל ב-1958. כן, הייתי אמנם רק בן שש, אבל ממש התפללתי שהנבחרת הצרפתית תפסיד. אני גם אמרתי להראלד שומאכר להיכנס בפטריק בטיסטון בחצי הגמר ב-1982, ואמרתי לשחקנים להחמיץ את הפנדלים. אני פשוט אוהב את הגרמנים ורציתי שהם ינצחו. ברור".
"כמובן, זה הייתי אני שדחף את קוסטדינוב במשחק נגד בולגריה. אמרתי לו: תכבוש, תכבוש והוא עשה את זה. אני כל כך אוהב את החופש, שלא רציתי לראות את נבחרת צרפת במונדיאל במהלך הקיץ. אל תדאג, ז`ז`ה", הוא סיכם, "יש לי כתפיים רחבות ואני אסחוב את הכישלונות שלי, וגם את שלך, אם זה יגרום לך להרגיש טוב, וישמור על התדמית שלך, שמתאימה לך כל כך".
וכך, לא מעט שחקנים ייזכרו כ"דור המדבר". לאמה, ז`ינולה, קנטונה - וגם הוייה, הם גיבורי כדורגל בעולם (חלקם מאוד הצליח באנגליה), אבל הם זכורים בצרפת בתור אלה שהחמיצו הזדמנות גדולה. אלה שהכל היה בידיים שלהם, ובעטו בדלי בדקה ה-90. והכל, בסוף, בגלל קטנצ`יק אחד עם תלתלים שהרס להם את החגיגה.
"כמובן, זה הייתי אני שדחף את קוסטדינוב במשחק נגד בולגריה. אמרתי לו: תכבוש, תכבוש והוא עשה את זה. אני כל כך אוהב את החופש, שלא רציתי לראות את נבחרת צרפת במונדיאל במהלך הקיץ. אל תדאג, ז`ז`ה", הוא סיכם, "יש לי כתפיים רחבות ואני אסחוב את הכישלונות שלי, וגם את שלך, אם זה יגרום לך להרגיש טוב, וישמור על התדמית שלך, שמתאימה לך כל כך".
וכך, לא מעט שחקנים ייזכרו כ"דור המדבר". לאמה, ז`ינולה, קנטונה - וגם הוייה, הם גיבורי כדורגל בעולם (חלקם מאוד הצליח באנגליה), אבל הם זכורים בצרפת בתור אלה שהחמיצו הזדמנות גדולה. אלה שהכל היה בידיים שלהם, ובעטו בדלי בדקה ה-90. והכל, בסוף, בגלל קטנצ`יק אחד עם תלתלים שהרס להם את החגיגה.
