יש רגעים בחיים של אוהד כדורגל — ונדמה לי שזה ייחודי רק לנו, המכורים למשחק — שבהם דווקא היריב הוא זה שמושיט לך יד. או במקרה שלי, כתף, חיוך נטול שן קדמית וריח של הרעלת אלכוהול. זה קרה מזמן, כמה שבועות אחרי שדייוויד מויס ניסה להידחף, עם כל הרצון הטוב, לתוך נעליים שכנראה אפילו סינדרלה הייתה מחזירה בקופה של אולד טראפורד: הנעליים של סר אלכס.
ישבתי בפאב, סופר את ההפסדים ואת התמימות שהלכה לי עם השער של אגואורו, ואז ניגש אליי אוהד של סיטי. כן, סיטי. ופתאום הניח יד מקומטת על המעיל המרופט שלי, זה עם הלוגו של יונייטד שכבר מתחיל להתקלף, ואמר לי: "He needs more time".
הוא התכוון למויס, וחיכה לפידבק ממני, כאילו שיש לי מניות אצל הגלייזרים. הייתי מוכן להסכים עם כל דבר רק שיפסיק לנשוף עליי אדי וויסקי.
ובזמן שמויס עוד הספיק להפוך את אולד טראפורד לשק חבטות לשיקום הגאווה של היריבות, כאן בארץ המעבר חד כמו הנפילה של הפועל חיפה במורד הטבלה: באר שבע כובשת רביעייה בהליכה, מרחיבה את הפער בפסגה, ומחזיקה אצבעות ליוג’ין אנסה כאילו הוא סוג של שליח שאמור לדחוף את מכבי לתהומות החוסר־רלוונטיות.
זה הדבר עם מכבי השנה: זה לא שהיא רעבה, היא פשוט שכחה איפה המטבח וחיה על פריכיות אורז ומיץ גזר. הקנדי נותן לסרבי להתפתל מול פני האומה, אולי כי הוא מבין שאין הרבה מה לבשל בלי שמונה שחקני מפתח שעזבו בקיץ. לאזטיץ` כבר נתן הופעה מושלמת של חוסר אונים מול בית"ר, ואז הוסיף עוד אחת מול ליון. אם להיות הוגנים, הוא נראה כמו מישהו שעבר במקרה לטניס, ומכבי, טוב, מכבי חוטפת שישיות כמו בית״ר נתניה של פעם.
באמת, יהיה מעניין יום אחד לשמוע מי בדיוק בקריית שלום סימן וי על ההחלטה לוותר על דן ביטון. החלטה אסטרטגית, גדולה מדי על הסרבי. אומרים שביטון עזב ביוזמתו, אבל מי שנתן לשחקן עם עוצמה כזו ללכת מבלי למשוך בדש חולצתו, אולי התבלבל בענף. ובזמן שמכבי מחפשת את עצמה, באר שבע מצאה זהות חדשה: היא כבר לא קבוצה של קנגווה את ונטורה, אלא של ביטון, אליאל פרץ, ואמיר גנאח שפשוט משחק כמו מי שמבין שכל הופעה בשבת היא אודישן. השלישייה הזו פורמת את הליגה תפר־תפר, וכל חזרה נוספת שלהם רק מחזקת את התחושה שחוץ מבאר שבע — כולן הולכות אחורה.
במקרה של הפועל חיפה? הכול עבד לפי התוכנית פרט לקטע שמתייחס לביטון. תגיד גל אראל, איך נותנים למפלצת השערים הזאת להתנועע בחופשיות, שיניה חשופות, מול הבן של גיורא אנטמן? רחמנות על הילד. אז איסט וחטואל כן כבשו, ובעיקר צמצמו, אבל כמו שאומרים באנגליה? זה היה "too little, too late".
בכל זאת, תנועת ההשתקה של חטואל דיברה אלינו בקולי קולות. תראה, אם אתה מתכנן השתקה, תן לה משמעות. לתת לאקסית מכה קלה בכנף במצב של 0:3 זה לא רגע מכונן, זה רגע של פורקן. תסכול מצטבר של חודשים מצליח למצוא את הדרך למשבצת הלא נכונה. זה כמו לצעוק "יש!" אחרי ששמת גול במגרש ריק בנוף הגליל ב-4:00 בבוקר. אפשר, אבל עדיף שלא.
בסוף, כמו תמיד, הכדורגל מסדר לנו ערבוביה מושלמת של תקווה, ייאוש, אהבה, ושחקנים שמשתיקים קהלים לא נכונים. או כמו שהאוהד המבושם של הסיטי אמר לי בפאב: "He needs more time". האמת? כולנו צריכים.
