1. הפועל ב"ש. סיום העונה שעברה היה לא פשוט עבור הקבוצה מבירת הנגב - בשל הפער הזועק לשמיים, מבחינתה, בין מה שהיא ראתה בעצמה לבין מה שהשתקף במראה. הפועל באר שבע של העונה שעברה היתה קבוצה שראתה בעצמה כאלופה - ובצדק; היא עברה לא מעט תחנות במהלך העונה, היא היתה יציבה נגד הקטנות, היא הביאה נקודות נגד הגדולות (חוץ מקבוצה אחת - שתכף נתייחס אליה), היא שיחקה רוב העונה בצורה שוטפת ומצוינת, והיא בעיקר הרגישה בטוחה בעצמה.
אבל למרות שהיא הרגישה אלופה, היא לא היתה כזו. ומעבר לביקורת (הלגיטימית והלגיטימית פחות) על ההתאחדות לכדורגל וה-0:0 בלי נקודות, נדמה שהיא הצליחה לקחת מהעונה שעברה שני לקחים עיקריים: הראשון, הוא שהפרש שערים זה דבר חשוב. ולכן צריך להבקיע יותר - מה שהיא אכן עשתה; בשלב הזה בעונה שעברה היו לה 27 שערי זכות, והעונה יש לה 32.
והדבר השני שהיה חסר הוא ההתמודדות מול מכבי תל אביב - בעונה שעברה היא פגשה אותה ארבע פעמים בליגה, ומתוך 12 נקודות אפשריות היא הוציאה רק 2. במשחק המכריע בפלייאוף, היא הפסידה 3:1 במפלה די ניצחת - במה שנתן למכבי ת"א את האקסטרה שאפשר לה לקחת את האליפות, בסופו של דבר (גם עם העונש ההוא). ואת הלקח הזה, יכולת להרגיש במשחק בטרנר.
באר שבע שיחקה טוב, בטח במחצית הראשונה, אבל גם במחצית השנייה כשהיכולת שלה ירדה - היא התעקשה לשמור על המשחק הזה בשיניים ובציפורניים. בדקות האחרונות היא לא חששה לשחק הגנתי, לעשות גם דברים פחות "קלאסיים" - רק לקחת את הנקודות האלה מהיריבה שלה. בכל דרך אפשרית.
ב"ש באה לנצח את המשחק הזה, ובעיקר לעבור את המחסום המנטלי שנקרא מכבי, גם אם זה ייראה אולי פחות יפה בשלבים מסוימים - וגם זו סוג של התבגרות, בדרך, אולי, לאליפות ראשונה אחרי שמונה שנים. הבנה שאליפות לא עוברת רק דרך קונצרטים ומשחקים גדולים ומרשימים, אלא גם דרך "אחד-אפסים" קטנים כאלה. השילוב בין היכולות ההתקפיות לבין הברזל בהגנה, הוא מה שיוכל להביא אותה סוף סוף לתואר הגדול ביותר.
2. מכבי ת"א. האבסורד הגדול שאיתו מכבי ת"א מסיימת את המשחק אמש בטרנר - הוא שבסך הכל, זו היתה הופעה לא רעה שלה. היא החזיקה בכדור, היא הגיעה טוב מאוד לרחבה וגם הגיעה לכמה הזדמנויות שמהן אפשר לעשות שער. אבל יש למכבי תל אביב בעיה אחת ענקית - והיא בסיומת. אתמול היו למכבי תל אביב 18 ניסיונות לכיוון השער, ורק ארבע פגעו במסגרת - מה שמעיד על חולשה התקפית גדולה, שתישאר גם אחרי לאזטיץ` - כל עוד לא יהיה שינוי משמעותי שם.
ובשביל זה, צריך להסתכל על טבלת מלך השערים של הקבוצה. שני הכובשים המצטיינים שלה הם דור פרץ עם שבעה שערים (שער אחד בחודש האחרון בכל המסגרות) ועידו שחר (שלא שיחק אתמול בגלל הרחקה) עם שישה שערים - שניים מהם בפנדלים. זו תרומה יפה מאוד, אבל זו לא ממש העבודה של שניהם להיות הטופ סקוררים של הקבוצה. יש למכבי תל אביב שלושה חלוצים בסגל - יון ניקולאסקו, אלעד מדמון וסייד אבו פרחי. כולם ביחד תרמו העונה שישה שערים - פחות ממה שג`אבון איסט אחד נתן להפועל חיפה.
וזה משהו שמכבי ת"א פשוט לא יכולה להרשות לעצמה. הקבוצה שאיבדה בקיץ את ערן זהבי ודור תורג`מן, מקבלת מעט מדי מהשחקנים שאמורים להחליף אותם. וכשנזכרים בעובדה שניקולאסקו נפצע אתמול (נקווה שזה לא חמור מדי, אבל זה בהחלט נראה חמור) - למכבי ת"א יש ואקום אמיתי בעמדת החלוץ, וככה יהיה לה קשה לייצר שערים בטווח הארוך. את זה ראית ממש פיזית במשחק מול ב"ש - איך הקבוצה מסוגלת לתקתק את הכדור נהדר עד הרחבה, אבל אז כשהיא כבר מגיעה למצב - זה בדרך כלל רחוק מהמסגרת, או לא מסוכן באמת.
סטטיסטית, למכבי תל אביב יש הגנה לא רעה (השנייה בטיבה בליגה אחרי ב"ש) - אבל היריבות שלה בצמרת, הן ב"ש ובעיקר בית"ר ירושלים, הן קבוצות שטובות מאוד ביכולת לייצר שערים מכלום. את היכולת הזאת, נכון לעכשיו, אין למכבי - והיא תצטרך לעבוד קשה כדי לגייס יכולת כזאת מבחוץ. אולי בינואר.
3. לאזטיץ`. והאבסורד השני הגדול ביותר, הוא שמכבי תל אביב נראתה טוב אתמול במשחק - בעיקר בגלל שההרכב שלה היה אנטיתזה מוחלטת לתפיסה של לאזטיץ` בתחילת העונה הזאת. שני המצטיינים שלה אמש - אופק מליקה בשער, ונועם בן הרוש בקישור, הם שני שחקנים שזכו להתעלמות מוחלטת מצידו של המאמן עד הרגע הזה. עד המשחק נגד אשדוד, שבו דן רומן על הקווים, לשניהם ביחד היתה דקה אחת בלבד של כדורגל - וזה קרה כשבן הרוש נכנס בתוספת הזמן, במצב של 1:3, נגד קריית שמונה. זה הכל.
במילים אחרות, מכבי ת"א הצליחה כשכמו ג`ורג` קוסטנזה, גם ז`רקו לאזטיץ` הלך עם "ההפך". ירד מהאינסטינקטים הטבעיים שלו (משפתי, רז שלמה, דור פרץ כחלוץ) והיה מוכן סוף סוף לנסות משהו אחר. כמה חבל שעד שהוא כבר היה מוכן לצאת מהדוגמות שלו, מכבי ת"א נכנסה לפיגור משמעותי - שיהיה לה קשה לכסות, ומול יריבה שקיבלה חיזוק משמעותי לביטחון העצמי שלה.
וזה הדבר שבולט יותר מכל בסיום המשחק - מכבי תל אביב אולי טכנית קרובה עדיין לבאר שבע, ועדיין נמצאת בצמרת, ויש לה את הכלים כדי לחזור לתמונה; אבל משהו בהתנהלות מרגיש כמו סוף משחק. התקרית בין שגיב יחזקאל לקרווין אנדרדה, והראיון הקצר והציני של לאזטיץ` בסיום המשחק, מעידים על מערכת עייפה - לא על כזו שבטוחה בסיכוי שלה לחזור (גם אם זה נאמר מן הפה אל החוץ), ושמאמינה בעצמה ובסיכויים שלה עד סוף העונה. אנחנו רק בדצמבר אמנם, וכלפי חוץ מכבי תמשיך לשדר שהיא במאבק - כי היא לא יכולה אחרת. אבל המסר שהיא שידרה אמש היה ברור - לפחות כמו הניצחון של הפועל באר שבע.
