"אני מאמין גדול, אני יודע שהכל ממנו, הכל שלו, והכל לטובה. משהו בי מאוד מחובר ומחפש את הדת, זה בא מהבית, זה התעצם בשנים האחרונות. אני מתחזק בפן האמוני, אחרי כל מיני דברים שעברתי בחיים, התקדמתי".
"מעולם לא הסתכלתי על תג המחיר שלי, על שהייתי ההעברה היקרה ביותר בתוך ישראל. זה לא ישב לי על הכתפיים, אני מאוד שמח על ההכרה שיש סביב העניין, אבל מעולם זה לא דבר שהפריע לי".
"אני לא חושב שזה יהיה נכון להסתכל על איזה איזה מסלול חשבתי או דמיינתי. אני מאוד מאמין שבחיים בן אדם יכול ללמוד מאוד מהעבר, יכול לשאוף לעתיד, אבל החיים זה עכשיו", הוסיף. "אני לא מסתכל על מה יכולתי להשיג ומה אם, כי יש הרבה נקודות שיכולתי להיות במקומות אחרים לגמרי. אז אני מאוד שמח להיות במקום הזה, מאוד שמח על המקום שאני נמצא עכשיו. תמיד יכול להיות יותר טוב בכל מצב, ותמיד גם יכול להיות פחות טוב".
אני שמח מאוד על המקום בו אני נמצא, על אחת כמה וכמה פה. קל להגיד את זה במועדון כזה עצום כמו מכבי חיפה. עוד יותר קל להגיד שאני מאוד שמח להיות פה כמובן, אבל אני ברוך השם מאוד מאוד שמח בחלקי", המשיך אוחנה.
על המעבר למכבי חיפה: "מאוד התרגשתי, אני חושב שכל ילד, כל ישראלי רוצה לשחק במועדון הזה. ובייחוד אחרי מה שעברתי ואחרי המסעות האלה ואחרי הקשיים, פתאום אני מסתכל אחורה, אני אומר כאילו כל הקשיים, כל הזה, לחזור לבמה הזאת, זה מבחינתי חלום עצום".
"אני מאוד מאוד שמח על המקום, אבל עדיין באתי כדי לשחק כאן. לא באתי כדי להתאמן פה. באתי כדי להוכיח שאני ראוי להיות במקום הזה ושאני רוצה לתרום לו. ולא הייתי בסגל רוב המשחקים, אם לא כל המשחקים למעט אחד בליגה לפני ההגעה של ברק. מאוד גירד לי, רציתי, ביקשתי, התאמנתי כמו שצריך".
על ההגעה של ברק בכר ששינתה את המסלול שלו: "היו לי תקופות מאוד יפות עם ברק. אני מאוד מעריך אותו כמובן כבן אדם וכאיש מקצוע ואין עוררין על מישהו בכדורגל. וכן, זה באיזשהו מקום הרגשתי אישית שעכשיו יגיע הצ`אנס שלי, שעכשיו הוא יעריך אותי, והוא מעריך".
על האכזבה של הקהל מהמצב של מכבי חיפה: "תמיד אמרו לי על סמי עופר בתקופות היפות שיש עוצמה לא רגילה, ותמיד חוויתי את זה כשחקן יריב. מאוד מדברת אליי האהבה של הקהל. אני תמיד אומר שאם לא הייתי שחקן כדורגל, הייתי בקהל איזה אחד מהמטורפים. הייתי מהאלה שבאים כל משחק וצורחים. אז לי זה עושה משהו כשחקן".
"לא מעניין כאילו מה אומרים, אני בא ממקום של אני מאמין בעצמי. בהתחלה לא התלהבו מזה שהגעתי, זה בסדר גמור. אני יכול להבין, אבל זה לא משהו שהפריע לי. זה לא משהו שהכביד עליי. ההפך. באיזשהו מקום זה קצת הוציא ממני יותר כאילו להוכיח שאני ראוי. וברוך השם אני מאוד שמח על זה".
על הקשר לגדי קינדה ז"ל: "גדי הוא מבחינתי חבר לפני הכל. למדתי ממנו כדורגל בצורה לא רגילה. הוא לימד אותי מה זה חברות. אני מגיל צעיר מאוד הגעתי לאשדוד ובאיזשהו מקום הוא עזר לי. כל יום אתם יודעים כמה הוא מלא שמחת חיים, כמה הוא החייה אותי. כל יום הוא הכניס בי איזושהי תשוקה לכדורגל למשחק. המשחק שלו זה משהו שהוא תאווה לעיניים ומי שמשחק איתו עוד יותר נהנה".
"אני יכול להגיד שבתקופה האחרונה שלו, לפני לפני שהוא הלך, הייתי הולך אליו הרבה לבית חולים, יושב איתו ומדבר איתו ועם אשתו ומקריא לו כל מיני דברים. ותראו כמה לב טוב הוא היה", הוסיף אוחנה. "יום אחד הוא רצה לנשום אוויר, ירדנו עם הכיסא, הורדנו אותו עם כיסא גלגלים, הוא אשתו ואני. הייתה חנות ספרים ליד אשתו נכנסה ויצאה ואמרה לו: `גדי, תראה, יצא הספר של מסי. אני יודעת שאתה אוהב מסי`. אז הוא אמר לה לקנות שניים, בשבילי, הוא אמר לה שאני אוהב את מסי יותר ממנו. בן אדם שחושב על אחרים, לא על עצמו, חזרתי הביתה, והתחלתי לבכות".
על הפציעות: "בפעם הראשונה שעברתי את זה לא ידעתי לקראת מה אני נכנס ומה זה הדבר הזה, ומה זה פציעה כזאתי. לא ידעתי מה זה, אבל ידעתי ששמחתי לקדוש ברוך הוא, ביקשתי, התפללתי, אמרתי לו לא משנה מה זה, אתה תוציא אותי מזה. אני אעשה הכל, אבל אני צריך את הברכה שלך. אני אשתדל, אני אעשה את כל המאמצים, אבל הברכה שלי תלויה בו".
"זאת הייתה תקופה לא קלה. עליות, ירידות. אנשים חושבים שבשיקום אתה כל יום יותר טוב, אבל זה ממש לא ככה. זה יש ימים שאתה מרגיש טוב, ויש ימים שאתה מרגיש הרבה יותר גרוע מלפני שבוע. זה מאוד מנטלי, כי בנפש אתה מרגיש שמח ופתאום אחרי שבוע אתה מרגיש ירידה שלא הרגשת חודשיים".
"אחרי הפציעה הראשונה דווקא חזרתי טוב והכל מדהים, ואז עברתי לבית"ר ונפצעתי מהר מאוד את הפציעה השנייה שלי. ואז באמת בפציעה הזאת, אחרי שהתמודדתי עם הפציעה הראשונה, הרגשתי פיזית יותר טוב מפעם. אמרתי כבר התמודדתי עם זה פעם אחת, אנחנו נתמודד עם זה עכשיו עוד יותר טוב. עכשיו יש לי כבר את הכלים, אבל זה לא בדיוק ככה".
"אני יכול להגיד שבתקופה האחרונה שלו, לפני לפני שהוא הלך, הייתי הולך אליו הרבה לבית חולים, יושב איתו ומדבר איתו ועם אשתו ומקריא לו כל מיני דברים. ותראו כמה לב טוב הוא היה", הוסיף אוחנה. "יום אחד הוא רצה לנשום אוויר, ירדנו עם הכיסא, הורדנו אותו עם כיסא גלגלים, הוא אשתו ואני. הייתה חנות ספרים ליד אשתו נכנסה ויצאה ואמרה לו: `גדי, תראה, יצא הספר של מסי. אני יודעת שאתה אוהב מסי`. אז הוא אמר לה לקנות שניים, בשבילי, הוא אמר לה שאני אוהב את מסי יותר ממנו. בן אדם שחושב על אחרים, לא על עצמו, חזרתי הביתה, והתחלתי לבכות".
על הפציעות: "בפעם הראשונה שעברתי את זה לא ידעתי לקראת מה אני נכנס ומה זה הדבר הזה, ומה זה פציעה כזאתי. לא ידעתי מה זה, אבל ידעתי ששמחתי לקדוש ברוך הוא, ביקשתי, התפללתי, אמרתי לו לא משנה מה זה, אתה תוציא אותי מזה. אני אעשה הכל, אבל אני צריך את הברכה שלך. אני אשתדל, אני אעשה את כל המאמצים, אבל הברכה שלי תלויה בו".
"זאת הייתה תקופה לא קלה. עליות, ירידות. אנשים חושבים שבשיקום אתה כל יום יותר טוב, אבל זה ממש לא ככה. זה יש ימים שאתה מרגיש טוב, ויש ימים שאתה מרגיש הרבה יותר גרוע מלפני שבוע. זה מאוד מנטלי, כי בנפש אתה מרגיש שמח ופתאום אחרי שבוע אתה מרגיש ירידה שלא הרגשת חודשיים".
"אחרי הפציעה הראשונה דווקא חזרתי טוב והכל מדהים, ואז עברתי לבית"ר ונפצעתי מהר מאוד את הפציעה השנייה שלי. ואז באמת בפציעה הזאת, אחרי שהתמודדתי עם הפציעה הראשונה, הרגשתי פיזית יותר טוב מפעם. אמרתי כבר התמודדתי עם זה פעם אחת, אנחנו נתמודד עם זה עכשיו עוד יותר טוב. עכשיו יש לי כבר את הכלים, אבל זה לא בדיוק ככה".
