אחד האספקטים שבו מרבים לבקר את בית"ר היא עמדת השוער שלה - מיגל סילבה, השוער הפורטוגלי שחתם בבית"ר בינואר 2023, אמנם רושם בכל משחק כמה הצלות מצוינות - אבל גם סופג שערים קלים מדי, מה שהפך אותו בעיני רבים לסמל של בינוניות. והטענות שנשמעות אומרות שאם בית"ר רוצה לקחת אליפות, היא חייבת שוער יותר טוב. יותר יציב, יותר דומיננטי, דמות אלפא גדולה שתאציל את בטחונה האישי על ההגנה.
פעם, הקלישאה אמרה ש"שוער הוא כמו חצי קבוצה". קבוצה צריכה להתחיל את בניית הקבוצה מהאיש בין הקורות ועם הכפפות, ואחר כך להמשיך הלאה. אבל האם זה נכון לתקופה של היום? האם בליגת העל, שוער דומיננטי הוא מפתח לאליפות? זמן לנפץ מיתוס.
אנחנו תמיד מתחילים בטענה שלפיה בכל מיתוס יש אמת, וגם כאן - זה לפחות היה נכון. בשנות התשעים, שהם שנות הבשלות של לא מעט חובבי כדורגל ישראלי, היו כאן שוערים דומיננטיים - בין אם הם זרים, כמו ויקטור צ`אנוב של מכבי חיפה או שורה אובארוב של מכבי ת"א, או ישראלים - זה היה "תור הזהב" של השוערות המקומית, עם שמות כמו ניר דוידוביץ`, דודו אוואט ושביט אלימלך. אפילו לבית"ר ירושלים הגדולה היה את איציק קורנפיין - שוער טוב מאוד, שהיה בעיניי אנדרייטד בגלל הדור שצמח בו, והקושי הגדול להתברג בנבחרת ישראל.
תקופת הזוהר של השוערים נמשכה גם לשנות האלפיים - דוידוביץ`, אוואט ואלימלך נשארו חזקים גם בעשור הזה (אוואט היה שוער ראשון במשך עשור ב"לה ליגה", הישג שמדהים לחשוב עליו בדיעבד), ולכך בהחלט אפשר להוסיף שוערים כמו לירן שטראובר, טברטקו קאלה והאחרון ברשימה, כנראה, היה וינסנט אניימה - שבטוויסט מוזר של ההיסטוריה, נחת דווקא בבני יהודה, אבל אחר כך המשיך להיות שוער ענק בהפועל ת"א, ובסוף גם הביא אליפות למכבי.
ב-2013, זה פחות או יותר נעצר. ואם תשימו לב לאלופות האחרונות שלנו - הגם שבכל הקבוצות היו שוערים טובים, לפעמים אפילו טובים מהממוצע, מיתוס השוער הגדול שמנהיג את הקבוצה - קצת מת. בשנתיים האחרונות, מכבי ת"א זכתה באליפות כשהשוער הראשון שלה היה רועי משפתי (וקצת סיימון סלוגה) - אחלה שוער, אבל לא בדיוק אובארוב; לפני כן, השושלת של מכבי חיפה היתה עם ג`וש כהן בין הקורות (שגם הוא, לא מתקרב לגדולה של אוואט או דוידוביץ`), מכבי של איביץ` זכתה ב-2019/20 עם דניאל טננבאום - שוער בסדר גמור, אבל כזה שבעיקר הסתמך על הגנת ברזל שלפניו, ועל דן גלזר בעונת שיא.
הפעם האחרונה שקבוצה זכתה באליפות עם שוער גדול באמת היתה מכבי ת"א של 2018/19, עונת איביץ` הראשונה, שבה השוער היה פרדראג ראיקוביץ` הצעיר - רגע לפני שהוא נמכר לספרד. אבל גם לפני כן, הפועל ב"ש רצה לאליפות עם גיא חיימוב ודודו גורש; מכבי ת"א אחרי אניימה החזיקה בין הקורות את חואן פאבלו. אני לא בא להוריד מהם - כולם שוערים טובים מאוד, אבל רחוקים מלהיות המפלצות שעמדו בין הקורות בשני העשורים שקדמו להם.
גם בעולם, צריך להגיד שקבוצות מנצחות ומצליחות בדרך כלל לא מתבססות על שוערים. כן, לריאל מדריד יש את טיבו קורטואה (ככל הנראה השוער הטוב בעולם), אבל מנצ`סטר סיטי חוותה את עידן התהילה שלה עם שוער ברזילאי בינוני יחסית בשם אדרסון. ברצלונה של פפ, מי שנחשבת לפאר היצירה של הכדורגל, רצה לכל התארים כשהשוער שלה היה ויקטור ואלדס. בקיצור, הבנתם.
אבל אם נחזור לביצה הקטנה שלנו, ואל השאלה היסודית - האם שוער גדול מהחיים הוא תנאי לאליפות? ובכן, ראינו שקבוצות לקחו אליפות ללא שוער דומיננטי. מה שכן מהווה תנאי מפתח הוא הגנה טובה - בשמונה מתוך עשר העונות האחרונות, הקבוצה שספגה הכי פחות שערים זכתה בתואר בסוף העונה. ונדמה שהמפתח הכי גדול עבר למרכז השדה - קבוצות עם קישור חזק, בדרך כלל הן אלה שמגיעות לתואר. מכבי ת"א של ואן אובריים וקניקובסקי, מכבי חיפה של נטע לביא ואבו פאני, ב"ש של הובאן ואוגו - דוגמאות לא חסר.
בכל מקרה, אם להסתמך על ההיסטוריה של הכדורגל הישראלי, הוכח שאפשר לקחת אליפות בלי שוער על. ואת כל זה מחזקת העובדה שאנחנו נמצאים בתקופה שבה לאף אחת מהקבוצות אין שוער גדול באמת. הפועל ב"ש רצה עם ניב אליאסי, שוער טוב פלוס; במכבי חיפה ירמאקוב לא יציב ביכולת שלו - ומכבי ת"א? היא בכלל מריצה את השוער הצעיר אופק מליקה, שעושה סימנים נהדרים אבל עוד מתחיל להתרגל לעמדת השוער הבכיר בקבוצה לחוצה.
בעמדת השוער, לבית"ר ירושלים אין נחיתות אמיתית מול היריבות שלה. יש לה שוער בסדר, כמו יתר הקבוצות החזקות. היא תיבחן במפתחות האחרים שמובילים קבוצה לאליפות - האם היא תצליח לשמור על הגנה חזקה? האם היא תשפר את הקישור, שזו נקודת התורפה שלה - והאם ההתקפה תמשיך לספק את הסחורה, כפי שסיפקה עד כה. מיגל סילבה הוא לא שוער מצוין, אבל ההיסטוריה שלנו מוכיחה שלא ממש צריך שוער מצוין כדי להניף צלחת. את הרכש והאנרגיות, אפשר לרכז במקומות אחרים - ודחופים לא פחות.
הפעם האחרונה שקבוצה זכתה באליפות עם שוער גדול באמת היתה מכבי ת"א של 2018/19, עונת איביץ` הראשונה, שבה השוער היה פרדראג ראיקוביץ` הצעיר - רגע לפני שהוא נמכר לספרד. אבל גם לפני כן, הפועל ב"ש רצה לאליפות עם גיא חיימוב ודודו גורש; מכבי ת"א אחרי אניימה החזיקה בין הקורות את חואן פאבלו. אני לא בא להוריד מהם - כולם שוערים טובים מאוד, אבל רחוקים מלהיות המפלצות שעמדו בין הקורות בשני העשורים שקדמו להם.
גם בעולם, צריך להגיד שקבוצות מנצחות ומצליחות בדרך כלל לא מתבססות על שוערים. כן, לריאל מדריד יש את טיבו קורטואה (ככל הנראה השוער הטוב בעולם), אבל מנצ`סטר סיטי חוותה את עידן התהילה שלה עם שוער ברזילאי בינוני יחסית בשם אדרסון. ברצלונה של פפ, מי שנחשבת לפאר היצירה של הכדורגל, רצה לכל התארים כשהשוער שלה היה ויקטור ואלדס. בקיצור, הבנתם.
אבל אם נחזור לביצה הקטנה שלנו, ואל השאלה היסודית - האם שוער גדול מהחיים הוא תנאי לאליפות? ובכן, ראינו שקבוצות לקחו אליפות ללא שוער דומיננטי. מה שכן מהווה תנאי מפתח הוא הגנה טובה - בשמונה מתוך עשר העונות האחרונות, הקבוצה שספגה הכי פחות שערים זכתה בתואר בסוף העונה. ונדמה שהמפתח הכי גדול עבר למרכז השדה - קבוצות עם קישור חזק, בדרך כלל הן אלה שמגיעות לתואר. מכבי ת"א של ואן אובריים וקניקובסקי, מכבי חיפה של נטע לביא ואבו פאני, ב"ש של הובאן ואוגו - דוגמאות לא חסר.
בכל מקרה, אם להסתמך על ההיסטוריה של הכדורגל הישראלי, הוכח שאפשר לקחת אליפות בלי שוער על. ואת כל זה מחזקת העובדה שאנחנו נמצאים בתקופה שבה לאף אחת מהקבוצות אין שוער גדול באמת. הפועל ב"ש רצה עם ניב אליאסי, שוער טוב פלוס; במכבי חיפה ירמאקוב לא יציב ביכולת שלו - ומכבי ת"א? היא בכלל מריצה את השוער הצעיר אופק מליקה, שעושה סימנים נהדרים אבל עוד מתחיל להתרגל לעמדת השוער הבכיר בקבוצה לחוצה.
בעמדת השוער, לבית"ר ירושלים אין נחיתות אמיתית מול היריבות שלה. יש לה שוער בסדר, כמו יתר הקבוצות החזקות. היא תיבחן במפתחות האחרים שמובילים קבוצה לאליפות - האם היא תצליח לשמור על הגנה חזקה? האם היא תשפר את הקישור, שזו נקודת התורפה שלה - והאם ההתקפה תמשיך לספק את הסחורה, כפי שסיפקה עד כה. מיגל סילבה הוא לא שוער מצוין, אבל ההיסטוריה שלנו מוכיחה שלא ממש צריך שוער מצוין כדי להניף צלחת. את הרכש והאנרגיות, אפשר לרכז במקומות אחרים - ודחופים לא פחות.
