אנחנו אמנם רק בחודש דצמבר, אבל באוויר יש תחושה ברורה של לחץ סביב מאמנים. ללא קשר לענף, או למדינה - שורה של אנשים מסתובבים בעולם הספורט כשזמנם שאול. מאילנות גבוהים כמו צ`אבי אלונסו בריאל מדריד או ארנה סלוט בליברפול, ועד האזור שלנו - עודד קטש שמעמדו היה מעורער למדי במכבי תל אביב כדורסל, וכמובן ז`רקו לאזטיץ` שכבר התפטר מאימון מכבי תל אביב בכדורגל - ובסוף נשאר, בטוויסט מוזר, ובכל הפסד סופרים את הדקות עד שיילך.
מאחורי כל מהומת המאמנים עומדת אקסיומה מאוד ברורה: אם הקבוצה נמצאת במשבר, הפיתרון הקל והנוח ביותר הוא פיטוריו של המאמן. הוא הראש, הוא אשם - הוא זה שנושא באחריות העליונה למצב הקבוצה, ולכן הוא זה שצריך ללכת הביתה. כפי שכתבתי גם בטור הזה, אני גורס אחרת - אני חושב שההליכה על המאמן היא קלה, והיא שעיר לעזאזל נוח, אבל ההשפעה של מאמן - בוודאי בתחום הכדורגל - היא מאוד מוגבלת. אז האם באמת לפטר מאמן זה הפיתרון? זמן לנפץ מיתוס.
מצד אחד, חייבים להודות שגם במיתוס הזה יש אמת מסוימת; ישנן דוגמאות לא מעטות שבהן חילופי מאמנים הצליחו להביא שינוי - ואפילו שינוי משמעותי. דוגמא קלאסית הגיעה מכיוונה של הפועל תל אביב - שבאמצע עונת 2007/08 נפרדה מגיא לוזון, הביאה את אלי גוטמן והאחרון בנה, שלב אחרי שלב, את הקבוצה שתזכה בדאבל ותגיע לליגת האלופות. גם הפרידה של בית"ר ירושלים מיוסי אבוקסיס, והמינוי של ברק יצחקי במקומו בפברואר 2024 - הוכיח את עצמו בגדול בשנתיים האחרונות.
אבל האמת היא, שבדרך כלל - "אפקט המאמן" הוא מוגבל ומצומצם. בשבועות הראשונים, מאמן חדש יכול לייצר התלהבות ולהכניס רוח אחרת; אבל בטווח הארוך, קבוצה לא טובה תישאר כזו גם עם מאמן אחר. שינוי אמיתי דורש הרבה יותר מאשר החלפת פרסונה אחת, כזו או אחרת, אלא מהלך רחב הרבה יותר שבו הקבוצה משתפרת באמת.
ובעיקר, מה שההיסטוריה מוכיחה היא שפעמים רבות - דווקא האמון, והיכולת לקחת נשימה מול הלחץ הציבורי, לפעמים מוכיחים את עצמם. בוודאי בכל מה שקשור להיסטוריה של מכבי תל אביב בכדורסל - כולם זוכרים היטב את עונת 2013/14, שבמהלכה דייויד בלאט (אחד מגדולי מאמני הכדורסל בישראל לכל הדעות) היה כבר על סף פיטורים. ייתכן והפסד במשחק מסוים כבר היה שולח אותו הביתה, אבל הוא ניצח - ואת הסוף כולם זוכרים, כשמכבי ת"א זכתה ביורוליג.
בעיניי, אסור שמאמן יילך הביתה אך ורק בגלל שרשרת של תוצאות שליליות. יש סיבה אחת שבגללה מאמן צריך לסיים את דרכו - והיא תקשורת לקויה עם השחקנים. כל דבר אחר הוא בר תיקון, ובכל פעם שבהם מערכת של מועדון הצליחה לנשום ולתת זמן - זה הוכיח את עצמו. כי מומנטומים, בטח בעונת ספורט ארוכה כמו שאנחנו חווים (גם בכדורגל וגם בכדורסל) - כזו שמתחילה באוגוסט ונגמרת אי שם במאי, הם דבר הפיך שיכול להשתנות במחי ניצחון אחד שמשנה את כל התמונה.
ואם הדוגמא היא מכבי תל אביב בכדורגל - אסור לשכוח. שני המאמנים האחרונים שלה, גם ז`רקו לאזטיץ` וגם רובי קין, חוו משברים במהלך העונה (לכל אחד מהם היה את השישייה הכואבת שלו) - אבל בסופו של דבר, המערכת נתנה להם את הזמן לעבוד והם הצליחו לסיים את העונה כאלופים. מערכת חזקה, שיודעת לעמוד מול רעשים, היא זו שבסופו של דבר תהיה חזקה הרבה יותר - מכזו שתיכנע אליהם, ותערוף ראשים בהזדמנות הראשונה האפשרית.
מאחורי כל מהומת המאמנים עומדת אקסיומה מאוד ברורה: אם הקבוצה נמצאת במשבר, הפיתרון הקל והנוח ביותר הוא פיטוריו של המאמן. הוא הראש, הוא אשם - הוא זה שנושא באחריות העליונה למצב הקבוצה, ולכן הוא זה שצריך ללכת הביתה. כפי שכתבתי גם בטור הזה, אני גורס אחרת - אני חושב שההליכה על המאמן היא קלה, והיא שעיר לעזאזל נוח, אבל ההשפעה של מאמן - בוודאי בתחום הכדורגל - היא מאוד מוגבלת. אז האם באמת לפטר מאמן זה הפיתרון? זמן לנפץ מיתוס.
מצד אחד, חייבים להודות שגם במיתוס הזה יש אמת מסוימת; ישנן דוגמאות לא מעטות שבהן חילופי מאמנים הצליחו להביא שינוי - ואפילו שינוי משמעותי. דוגמא קלאסית הגיעה מכיוונה של הפועל תל אביב - שבאמצע עונת 2007/08 נפרדה מגיא לוזון, הביאה את אלי גוטמן והאחרון בנה, שלב אחרי שלב, את הקבוצה שתזכה בדאבל ותגיע לליגת האלופות. גם הפרידה של בית"ר ירושלים מיוסי אבוקסיס, והמינוי של ברק יצחקי במקומו בפברואר 2024 - הוכיח את עצמו בגדול בשנתיים האחרונות.
אבל האמת היא, שבדרך כלל - "אפקט המאמן" הוא מוגבל ומצומצם. בשבועות הראשונים, מאמן חדש יכול לייצר התלהבות ולהכניס רוח אחרת; אבל בטווח הארוך, קבוצה לא טובה תישאר כזו גם עם מאמן אחר. שינוי אמיתי דורש הרבה יותר מאשר החלפת פרסונה אחת, כזו או אחרת, אלא מהלך רחב הרבה יותר שבו הקבוצה משתפרת באמת.
ובעיקר, מה שההיסטוריה מוכיחה היא שפעמים רבות - דווקא האמון, והיכולת לקחת נשימה מול הלחץ הציבורי, לפעמים מוכיחים את עצמם. בוודאי בכל מה שקשור להיסטוריה של מכבי תל אביב בכדורסל - כולם זוכרים היטב את עונת 2013/14, שבמהלכה דייויד בלאט (אחד מגדולי מאמני הכדורסל בישראל לכל הדעות) היה כבר על סף פיטורים. ייתכן והפסד במשחק מסוים כבר היה שולח אותו הביתה, אבל הוא ניצח - ואת הסוף כולם זוכרים, כשמכבי ת"א זכתה ביורוליג.
בעיניי, אסור שמאמן יילך הביתה אך ורק בגלל שרשרת של תוצאות שליליות. יש סיבה אחת שבגללה מאמן צריך לסיים את דרכו - והיא תקשורת לקויה עם השחקנים. כל דבר אחר הוא בר תיקון, ובכל פעם שבהם מערכת של מועדון הצליחה לנשום ולתת זמן - זה הוכיח את עצמו. כי מומנטומים, בטח בעונת ספורט ארוכה כמו שאנחנו חווים (גם בכדורגל וגם בכדורסל) - כזו שמתחילה באוגוסט ונגמרת אי שם במאי, הם דבר הפיך שיכול להשתנות במחי ניצחון אחד שמשנה את כל התמונה.
ואם הדוגמא היא מכבי תל אביב בכדורגל - אסור לשכוח. שני המאמנים האחרונים שלה, גם ז`רקו לאזטיץ` וגם רובי קין, חוו משברים במהלך העונה (לכל אחד מהם היה את השישייה הכואבת שלו) - אבל בסופו של דבר, המערכת נתנה להם את הזמן לעבוד והם הצליחו לסיים את העונה כאלופים. מערכת חזקה, שיודעת לעמוד מול רעשים, היא זו שבסופו של דבר תהיה חזקה הרבה יותר - מכזו שתיכנע אליהם, ותערוף ראשים בהזדמנות הראשונה האפשרית.
