רגש מטרים: ערן זהבי מכין אותנו לוולה האחרון

קצת כמו במשחקי הכדורגל שערן זהבי השתתף בהם כשחקן, אפשר להרגיש את המאני טיים מתקרב. הפרק השלישי של "זהבי", הסדרה הדוקומנטרית שמשודרת ב"יס" אודות הקריירה המפותלת והמדהימה של החלוץ - הוא כמו סימן לבאות, לקראת הפרק שבו הכל ייחתך; הפרק הרביעי והאחרון. סמלית, זה הרגע שבו אנחנו מתקרבים לדקה ה-90 - הדקה שזהבי אוהב יותר מכל, ולפרק שבעצם יגלה - או ינסה לגלות - לנו לאן הכל הולך. מה יהיה באמת הפרק האחרון בסיפור?

בינתיים, הרבע השלישי במשחק הזה בעיקר סימן אלמנט אחד שהיה פחות קיים בפרקים עד כה: רגש. היו רגעים רגשיים גם בפרק הראשון וגם בפרק השני, אבל זה השלב שבו נדמה שהאמוציות עלו מדרגה. יש כאן למעשה שלושה שיאים שהם הבסיס הדרמטי: סצנת הפתיחה, ממש בשניות הראשונות, על המו"מ הדרמטי בין זהבי וגולדהאר על ההצעה הסינית; המונולוג של ערן זהבי עצמו על אבא שלו (המשך לפרק הראשון, ששודרג פי כמה כשזה מגיע מהגיבור) - וסצנת הסיום, שהיא המונולוג המצמית של שי זהבי על סיפור השוד בבית המשפחה. עוד נגיע אליו.

אבל הפרק נקרא "הפרק הכחול" - בעיקר, כי הוא עוסק בשני פרקים חשובים בקריירה שלו. מצד אחד עומדת ההרפתקה הסינית, עם המעבר לגוואנגז`ו R&F; ומצד שני, הכחול האחר - הכחול של הנבחרת, סביב הסאגה הראשונה (ולא אחרונה) עם נבחרת ישראל, או בקיצור "פרשת הסרט". בין שני המקרים עומד שוב קו מחבר אחד: זהבי מתעקש לחתור תחת כל הציפיות של אוהדי כדורגל משחקני כדורגל. כמו בפרק הקודם, גם כאן הוא ממשיך לשבור מוסכמות שהיו כמעט מובנות מאליהם.

הראשון הוא הבחירה הכי משמעותית שזהבי קיבל בקריירה - והיא ההליכה לסין. זו היתה כמעט כפירה בעיקר - אוהדי ספורט מעלים עיקרון אחד על נס, והוא התחרותיות. כסף קיים והוא לא בזוי בשום צורה, אבל החלטותיו של ספורטאי לגבי הקבוצה שבה ישחק אמורות להיקבע על פי מדדים ספורטיביים - היכן יש לי את הסיכוי הטוב יותר לנצח, היכן אני יכול להתקדם בסולם הדרגות ולממש את עצמי בצורה הטובה ביותר.

וההחלטה ללכת לסין הפכה את המשוואה לחלוטין. לאף אחד, גם לא לערן ושי זהבי, אין אשליה שזו היתה בחירה מקצועית. הם מודים בזה בפה מלא ובצורה ברורה - הם קיבלו החלטה כלכלית, לחתום בקבוצה שתשלם להם סכומים בלתי נתפסים (מה שרק ממחיש עוד יותר את העומק המטורף של הבועה הסינית באותן שנים), בידיעה ברורה שהישגיות לא משחקת תפקיד. גם במונחי הליגה הסינית, R&F היתה קבוצה חלשה מאוד - אבל היו לה כיסים בלתי נגמרים, היא אפשרה לזהבי להרוויח סכומים שלא היה מרוויח בשום סנאריו אחר, ולכן היא נבחרה.

ייאמר לזכות זהבי שהוא לא מסתיר את זה. בניגוד לכריסטיאנו רונאלדו, למשל, ששדד דעת וסיפר ש"הוא התלהב מהכדורגל בסעודיה" (למרות שכנראה לא ידע שמות של שלוש קבוצות בליגה לפני שחתם שם) - זהבי אומר את זה למצלמה בכנות אופיינית: קיבלתי החלטה כלכלית, עשיתי את זה בשביל הכסף ואני לא מחפש להתנצל על זה.

במובן הזה, זה ההמשך המובהק לסצנת הסיום של פרק 2 - שבה סיפר שלא היה מוכן לוותר על 15 גולים, בשביל עוד אליפות עם מכבי ת"א. וגם כאן, זו כנות מבורכת - גם אם היא קבעה שלעולם לא נדע כמה זהבי היה טוב באמת. הוא בחר במסלול מקביל לזה של רביבו, ברקוביץ` או בניון - ושילם על זה מחיר, אבל לפחות עשה את זה תוך כדי שהוא סידר עתיד כלכלי בטוח דורות קדימה. לך תשפוט.

האלמנט השני היה סיפור הנבחרת - וגם שם, היתה כאן חתירה ברורה, לא רק נגד עקרונות הספורט, אלא ממש נגד המדינה וסמליה. זריקת סרט הקפטן היתה אירוע - אירוע שבו זהבי היה מוכן, מתוך תגובה רגשית מובנת לשריקות בוז די כפויות טובה (וכנראה שגם מונעות מתוך אינטרס שבטי של אוהדי מכבי חיפה, בעלת הבית בסמי עופר), לזרוק - מילולית - את המעמד שלו בנבחרת, כדי למתוח את הקו בחול ולהגיד: די. אני לא מוכן למשחק הזה, שבו "לקהל מותר להגיד ולעשות הכל, אבל לספורטאי אין זכות להגיב בשום דרך". ש"מזהבי מצופה יותר". כאילו הוא צריך להניח את כל הרגש האנושי שלו בצד.

וזהבי זרק את הסרט, בדיוק כמו שהשתתף בתקרית עם פואד, בדיוק כמו שהחליט לירות "פיו פיו" לתוך שערים 4-5 בבלומפילד, בדיוק כמו שכבש שער ניצחון בטדי או שער שמעלה לצ`מפיונס נגד זלצבורג או מספרת נגד ליון. לא מאחורי כולם יש חשיבה עמוקה מדי, רובם רגעים שנולדו מתוך אינסטינקט - אבל אצל זהבי יש דפוס התנהגותי ברור, והוא העובדה שלזהבי תמיד היה, בסאבטקסט, חוש דרמטי.

הוא ידע שזריקת הסרט שלו תהפוך לסימבול, לאימג`, לסרטון שיעוף ברשתות. הוא יכול היה, באותה המידה, להחליף את סרט הקפטן עם שחקן אחר - או לתת אותו למאמן, בלי שישימו לב. הוא זרק את הסרט בתיאטרליות, בתנועת ניצוח, מול כל העולם ועל הפרצוף של כולם. זה היסוד של האיש, בכל הפרקים של הדרמה הזו.

וצריך גם לזכור את המשך הסיפור - הנראטיב, כזכור שמגיע מזהבי עצמו, הוא ברור; זהבי הפסיד בקרב (כי הושעה מהנבחרת), אבל ניצח במערכה. הוא הלך עם העקרונות האישיים שלו, ובסופו של דבר ממסד הכדורגל הישראלי התכופף - הלך מאמן אחד, הגיע מאמן אחר והנה הוא שוב כובש במדי הנבחרת. פרט מעניין: ווילי רוטנשטיינר מוזכר כמי שהיה מאחורי התהליך, אנדי הרצוג - שהיה מאמן הנבחרת ונתן לזהבי את הצ`אנס על המגרש - נשאר על רצפת חדר העריכה, ולא מוזכר אפילו ברמז.

אבל כאמור, זהבי הוא שחקן של דקות מכריעות - וגם הפרק הזה מגיע לשיא, בדיוק ברגע הנכון. שי זהבי היא גיבורת משנה של הסדרה, כמעט כמו ערן עצמו - והיא שוב סיפקה את הסחורה, במונולוג ששבר את הלב. בבהירות שקשה להסביר נוכח הטראומה, שי זהבי - בקולה שלה - מספרת את סיפור השוד באמסטרדם, בקור רוח, כמעט בלי להתרגש או להחליק. עומדת ומספרת את הסיפור שלה - סיפור של רגע כואב מאוד, שבו כולנו חטפנו טריגרים ל-7.10 - כי גם שם, להבדיל הנסיבות והתוצאות כמובן, נפרץ הבסיס הכי אנושי והכי מוגן. הבית.

וייתכן שיש כאן יותר מאשר סיום דרמטי לפרק - או קריאת כיוון לקראת הפרק הבא, שיעסוק באופן טבעי בקאמבק שלו למכבי ת"א. הסאבטקסט הגדול של הסדרה הוא השאלה מה יהיה הצעד הבא של זהבי. וכשרואים את המונולוג של שי, שבדמעות משאירה את המשפט שבו "היא לא מרגישה בטוחה בשום מקום" ושזה הרגע שבו "רצתה הביתה" - אתה נזכר בהצהרה הברורה של זהבי ב"חדשות 12": שרק הצעה מדובאי או ארה"ב תגרום לו להמשיך בקריירה.

וכשעושים 1+1, מבינים שלזהבי כבר אין את היכולת לקבל החלטות לבד. ששי והמשפחה שלו ויתרו מספיק למען ההרפתקאות, ושיהיה קשה מאוד להוציא את משפחת זהבי לעוד הרפתקה בחו"ל. שאולי זה הרגע שבו אחרי כל ההקרבות שמשפחת זהבי עשתה לטובת ערן, היא זו שתחליט על הצעד האחרון - שהוא לסיים את הקריירה.

אחרי הפרק השלישי, בעיקר יש לך תחושה שהדוקו של זהבי דחוס מדי - יותר מדי פרטים חשובים ומעניינים נשארו בחוץ, ומאחר שחומרי גלם אני מניח שלא חסר; אפשר לתהות למה היו רק ארבעה פרקים. הסיפור של זהבי בוודאי שווה יותר מארבעה, אולי אפילו יותר מחמישה. אבל זה כבר מים מתחת לגשר. נדמה שעכשיו, כמו תמיד עם זהבי, כל האצטדיון עומד ומחכה לדקה התשעים. נגמרו הגישושים, תוספת הזמן כבר עלתה. זמן להכרעות. ואין מכריע טוב יותר מזהבי.