בעיצומה של (עוד) תקופה שבה ערן זהבי עומד בלב הכותרות, היצירה שכולם חיכו לה - הגיעה. "זהבי", הסדרה הדוקומנטרית שריחפה באוויר במשך יותר משנה, נחתה על הקרקע - ועלתה לשידור אמש (חמישי) ב"יס". המצלמות שליוו את זהבי בשנים האחרונות בקריירה, בין השיאים על המגרש להרהורי הפרישה, מניבות את הדוקו בן ארבעה הפרקים - שבא עלינו, אוהדי הכדורגל הישראלי, לגמרי לטובה.
הפרק הראשון, ששודר אתמול, מתייחס כרונולוגית לפרק הראשון בסיפור הגדול מהחיים של זהבי - שבכותרת אפשר להגדיר אותו כ"פרק האדום". כלומר, הפרק שעוסק בהפועל תל אביב - הקבוצה שבה זהבי החל את הקריירה, פרץ לתודעה וגם הפך לשם הכי מדובר של הכדורגל שלנו בסוף העשור הראשון למילניום.
וכאן צריך לזכור את הנראטיב - ערן זהבי הוא בעצם מספר הסיפור. זו התופעה שאנחנו רואים בלא מעט סרטי וסדרות דוקו ספורט בשנים האחרונות - מ"הריקוד האחרון" ועד "בקהאם": יוצרי הדוקו מקבלים גישה בלתי נתפסת לסובייקט, תמורת שליטה מסוימת של נשוא הדוקו במה שנאמר. יש כאן בעצם הסכם בלתי כתוב בין היוצרים לבין הצופים - זהבי הוא הבוס של הסיפור הזה, הוא זה שמוליך אותו. מה שקורה, קורה מנקודת המבט שלו - ואלה תנאי הפתיחה של היצירה. טייק איט אור ליב איט.
ודרך הסדרה בהחלט אפשר לראות כיצד זהבי רואה את החלק של הפועל ת"א בסיפור שלו. הוא כמובן לא מזלזל בו, ונותן לו את הכבוד הראוי כמקום שבו זהבי צמח לגדולה; הוא מכיר בגודל של ה-15.5.10 (ככל הנראה האירוע הגדול בתולדות הפועל ת"א), של ההעפלה לליגת האלופות ושל הגול המפלצתי ההוא בליון. אבל באותה מידה, הוא גם שם אותו בפרופורציות הנכונות (מבחינתו) - הפועל ת"א אמנם נתנה לו את הצ`אנס הראשון, אבל לא באמת האמינה בו ומיצתה את מלוא הפוטנציאל שלו.
בין אם זאת העובדה שהוא הלך וחזר במחלקת הנוער, לא קיבל את הצ`אנס ישירות בבוגרים, שיחק תחת אלי גוטמן בעמדות שונות ומשונות (בדיעבד, כשכולם יודעים שכנראה מדובר בשחקן ההכרעה הכי גדול - לפחות בדור שלו), הפועל ת"א נתפסת כגורם מעכב יותר מאשר גורם שנתן לזהבי במה. זה הגיע לשיא בחלק האחרון (והדרמטי של הפרק), שבו זהבי בעצם אומר בריש גלי ובקולו - הפועל ת"א לא רצו אותי באמת, בסאגת החזרה מפאלרמו. מהותית, מכבי ת"א היתה היחידה על המגרש - ולכן בחרתי בה.
חוץ מזה, בעיניי רגע שיא נוסף בפרק היה הנגיעה העדינה - אך עם זאת המפורשת - בסיפור המאוד קשה של זהבי עם אביו, אילן. סיפור שהתבטא היטב גם בביוגרפיה של זהבי (שכתב אורן יוסיפוביץ`), ושקשה מאוד להתייחס אליו מפורשות. זהבי פחות מדבר בנושא הזה, ומי שתפסה פיקוד בעניין היא בעיקר שי זהבי (דמות מצוינת בדוקו הזה) - שבעצם גוללה את הקונפליקט המובנה, בלי לגעת יותר מדי באש. ועדיין, היה שם משהו שובר לב - וזה היה הרגע הכי אמוציונלי שהדוקו הרשה לעצמו להגיע אליו (יחד עם הסיפור שבו שי מתוודה על כתובות הגרפיטי נגד הבן שלה).
ובסופו של דבר, כמו ב"ריקוד האחרון" עם ג`ורדן (להבדיל) - הכל מתחיל ונגמר בזהבי עצמו. דיבור ישיר למצלמה, וכנות במאתיים אחוז. זהבי הוא האיש הכי מעניין בכדורגל שלנו, נקודה. בתור עולם שבו הכוכבות הגדולה מהחיים קצת התעמעמה (מכל מיני סיבות), זהבי נשאר כוכב שמודע לעצמו - מישהו שמבין את המשמעות שלו, מודע לגודל שלו בעיני הקהל וגם בעיני עצמו, ועם המטען הזה מוכן ללכת לסדרה דוקומנטרית - צעד די ריסקי, בוודאי למישהו שהקריירה שלו עדיין רצה. הוא לא מפחד לשרוף גשרים, אבל זה בהחלט היה קיים לאורך כל הקריירה שלו - היכולת להיות בוטה, להגיד את מה שעל ליבו, שואו של איש אחד.
"זהבי" היא לא יצירה מרהיבה מדי, אבל היא גם לא צריכה להיות. השחקנים בדוקו הזה, שורת המרואיינים, בין אם זה איתי שכטר ואלי גוטמן, המשפחה הקרובה או ג`ורדי קרויף מספקים שואו הרבה יותר מרהיב ממה שכל מהלך הפקתי היה יכול לעשות. רפרנס אחד ל"ריקוד האחרון" בכל זאת - היה משחק הזמנים. המעבר בין נקודות בזמן, העובדה שהדוקו מתחיל דווקא בתקרית עם פואד (סוג של בומבה לפרצוף על ההתחלה), היא יתרון של הסדרה שמכניס אותך יותר עמוק אליה.
האם "זהבי" תעבוד גם על אדם שלא קשור לכדורגל? נדמה לי שפחות. בסופו של דבר, זו סדרה לאוהדי כדורגל ישראלי - עם רפרנסים שרק המשוגעים לדבר יכירו, והיא גם לא מנסה להיות משהו אחר. אין בה יומרה לספר סיפור גדול יותר, אלא סיפור ספורטיבי מאוד מסוים - ולהיכנס לקרביים שלו. נדמה לי שגם מבחינת השיווק שלה, היא הולכת ישירות למי שמעורב בסיפור גם ככה - אוהדים, בין אם הם של הפועל או מכבי, שנמשכים לסיפור של זהבי כמו פרפר לאש.
וכך, הסדרה מאוד משקפת את הבנאדם שמאחוריה - היא מעניינת, היא פרובוקטיבית, היא לא מפחדת לגעת באש או בנושאים שכדורגלן לקראת פרישה בדרך כלל מעדיף להשאיר מאחור. ואם תרצו, היא גם מרמזת את הכיוון של זהבי ברמת הקריירה - הוא בא לרוקן את מה שעל הלב. הוא בא לשפוך הכל מול הדוקו, ולתת את הגרסה הסופית שלו. זה נהדר עבור צרכנים של דוקו ספורטיבי, אולי פחות לגבי שחקן שעוד מנסה לבנות לעצמו קשרים בעולם הביצתי של הכדורגל הישראלי. לא אתנבא ואומר שזה רמז לתליית נעליים, אבל במונחי הרשתות החברתיות - רק אניח את זה כאן.
