יאניק וילדסחוט עזב את מכבי חיפה ב-2021 לצסק"א סופיה, כשמאז חזר לאנגליה לאוקספורד סיטי ואקסטר סיטי, במדיה סיים את החוזה העונה. בכרמל היו לו שבעה שערים ב-69 הופעות מעמדת המגן וכמובן היה חלק מהאליפות בה זכו הירוקים.
בראיון על התקופה בישראל הוא סיפר: "לא ידעתי למה לצפות ממכבי חיפה. האזור כמובן מורכב, אבל נהניתי שם מאוד. אצטדיונים מלאים עם 25,000 צופים בטירוף. ואז הגיעה הקורונה. הצבא יצא לרחובות עם טנקים כדי לאכוף את הסגר, אבל הכדורגל נמשך, וזכינו באליפות".
לאחר מכן הוא סיפר על התקופה באנגליה: "המשחק הראשון שלי במידלסברו היה נגד ליברפול באנפילד. סיימנו ב-2:2. הבקעתי בפנדלים, אבל הפסדנו 16:15. בהמשך שיחק גם באולד טראפורד מול מנצ’סטר יונייטד, באמירויות מול ארסנל ובאתיחאד נגד מנצ’סטר סיטי. ראיתי את רוני, שווינשטייגר, אגוארו, למפארד, דויד לואיז, אלכסיס סאנצ’ס, כולם על אותו מגרש. עדיין יש לי בבית את החולצה של אנטוניו רודיגר".
על התקופה בבולגריה: "אפשר לכתוב על זה ספר שלם. זה מועדון גדול וארץ יפה, אבל האוהדים הם חוליגנים אמיתיים. כשהדברים לא הלכו הם השתוללו. זרקו בולי עץ ואבנים על האוטובוס שלנו, רק בגלל שהיינו במקום השני. זה הגיע אחרי מחנה אימונים של 31 יום בטורקיה, שבו רק רצנו. חזרנו גמורים, והאוהדים האשימו את הזרים ואיימו עלינו אחרי המשחק האחרון. למזלנו, הם לא מימשו את האיומים".
ו"לאוהדים היו קעקועים של צלבי קרס על הבטן ו’white pride’ על החזה. אני לבן, אבל ממוצא סורינאמי. מהרגע שהתחלתי לשחק בנבחרת סורינאם, התחילו הערות מכל הסוגים. האוהדים של הקבוצה שלי צעקו למגן היריב לשבור לי את הרגליים. גם קיבלתי איומי מוות באינסטגרם. המשטרה איתרה את מי ששלח והכריחה אותם להתנצל. זה הלך רחוק מאוד. לשחק כדורגל בבולגריה זה לא לבעלי לב חלש".
בראיון על התקופה בישראל הוא סיפר: "לא ידעתי למה לצפות ממכבי חיפה. האזור כמובן מורכב, אבל נהניתי שם מאוד. אצטדיונים מלאים עם 25,000 צופים בטירוף. ואז הגיעה הקורונה. הצבא יצא לרחובות עם טנקים כדי לאכוף את הסגר, אבל הכדורגל נמשך, וזכינו באליפות".
לאחר מכן הוא סיפר על התקופה באנגליה: "המשחק הראשון שלי במידלסברו היה נגד ליברפול באנפילד. סיימנו ב-2:2. הבקעתי בפנדלים, אבל הפסדנו 16:15. בהמשך שיחק גם באולד טראפורד מול מנצ’סטר יונייטד, באמירויות מול ארסנל ובאתיחאד נגד מנצ’סטר סיטי. ראיתי את רוני, שווינשטייגר, אגוארו, למפארד, דויד לואיז, אלכסיס סאנצ’ס, כולם על אותו מגרש. עדיין יש לי בבית את החולצה של אנטוניו רודיגר".
על התקופה בבולגריה: "אפשר לכתוב על זה ספר שלם. זה מועדון גדול וארץ יפה, אבל האוהדים הם חוליגנים אמיתיים. כשהדברים לא הלכו הם השתוללו. זרקו בולי עץ ואבנים על האוטובוס שלנו, רק בגלל שהיינו במקום השני. זה הגיע אחרי מחנה אימונים של 31 יום בטורקיה, שבו רק רצנו. חזרנו גמורים, והאוהדים האשימו את הזרים ואיימו עלינו אחרי המשחק האחרון. למזלנו, הם לא מימשו את האיומים".
ו"לאוהדים היו קעקועים של צלבי קרס על הבטן ו’white pride’ על החזה. אני לבן, אבל ממוצא סורינאמי. מהרגע שהתחלתי לשחק בנבחרת סורינאם, התחילו הערות מכל הסוגים. האוהדים של הקבוצה שלי צעקו למגן היריב לשבור לי את הרגליים. גם קיבלתי איומי מוות באינסטגרם. המשטרה איתרה את מי ששלח והכריחה אותם להתנצל. זה הלך רחוק מאוד. לשחק כדורגל בבולגריה זה לא לבעלי לב חלש".
