הסרט שיצא ב-2011 והיה מועמד לשישה פרסי אוסקר הוא לא רק יצירה קולנועית נהדרת - הודות לבימוי הנהדר של בנט מילר, הכתיבה הנשגבת של ארון סורקין והמשחק המצוין של הכוכב בראד פיט; הוא גם הפך כמעט לקלישאה על מועדון ספורטיבי שמנסה להתנהל אחרת. לצאת מהשבלונה, לחשוב מחוץ לקופסא - כל ביטוי הולם כאן. כולם רוצים "לעשות מאניבול" - ולא תמיד מצליחים.
במרכז הסרט עומדת קבוצת הבייסבול של אוקלנד אתלטיקס שניצבת בפני בעיה - פער הולך וגדל מול הקבוצות החזקות והעשירות, ושורת כוכבים שעוזבים את הקבוצה בפגרה. וכך, הג`נרל מנג`ר של הקבוצה בילי בין מבין ש(וסליחה שוב על הקלישאה) משבר הוא גם הזדמנות, ומחליט לשנות גישה - כנגד שורה של אנשי מקצוע במועדון. זה סרט מאוד ארוך (ומלא מלל, כיאה לסורקין) אבל במרכז הגישה החדשה עמדה הנחת יסוד: אתה לא בוחר את השחקנים הכי טובים על הנייר, אתה בוחר את השחקנים שהקבוצה צריכה - שתכונות מסוימות שלהם ימלאו את החסר, ויעזרו לה לנצח משחקים.
וכן, השימוש ב"מאניבול" המעולה והאמריקאי הוא תמיד קצת בעייתי - מדובר באילן כל כך גבוה, שהיתלות בו עלולה להיראות כמרחיקת לכת. ואחרי שאמרתי את כל זה, מפתה מאוד לחשוב על בנאדם אחד בכדורגל הישראלי שהקיץ, מנסה ללכת בגישה הפוכה - מתוך אילוץ מקצועי. קוראים לו אלמוג כהן, והוא המנהל המקצועי של בית"ר ירושלים.
ובעשותו זאת, הוא ניצב מול אתגר כפול - הראשון הוא זה שעומד מול כולם, והוא הקושי המסוים להביא שחקנים זרים עקב המלחמה שעדיין נמשכת. השני, ולדעתי גם העמוק יותר, הוא הפער הכלכלי שעומד בינו לבין הקבוצות החזקות שאיתן הוא מבקש להתחרות. למכבי תל אביב, מכבי חיפה וגם הפועל באר שבע יש הרבה יותר כסף על מנת לפצות את הזרים - אם תרצו, "מס ישראל" שהן משלמות - כדי להביא שמות כמו כריסטיאן בליץ`, יילה בטאיי או אנדריאן קרייב שחתמו הקיץ בסכומים גבוהים.
וכך, כמו במקרה של בילי בין, אלמוג כהן קיבל לידיו משבר שהפך להזדמנות, והוא בחר בגישה אחרת - לא בהכרח להביא את השחקנים עם הרזומה הכי עשיר, אבל כן שימלאו פונקציות שהקבוצה צריכה על מנת להשתפר. להביא שחקנים זולים יחסית, ואולי לא כאלה שמעיפים ניצוצות או מייצרים פרופילים טובים לעמיתי רועי ויינברג (האיש והאגדה), אבל יעזרו לקבוצה פרגמטית להשיג את מה שהיא רוצה - לחזק את הסגל הישראלי הדי טוב שכבר יש בבית"ר, ולהרים אותו מדרגה אחת למעלה.
וכך, בריאן קראבלי הגיע מהליגה הראשונה בקולומביה, איילסון טבארש בא מהליגה השנייה בפורטוגל, אריאל מנדי מהליגה השנייה בצרפת והסמל המובהק ביותר לגישה הוא ג`ונבוסקו קאלו - שהגיע מקבוצת תחתית בשבדיה. כלומר, ניתן לזהות דפוס פעולה - טבארש בא להוסיף קשיחות ופיזיות לקישור, קראבלי להיכנס (ולשפר) את העמדה השייקית של מרסלן במרכז ההגנה, וקאלו הוא השפיץ החדש במקום ג`ורג` שלא התעלה לגודל השעה. הזרים לא מגיעים בהכרח בגלל האיכות שלהם על הנייר, אלא בגלל הדרך שבה הם יכולים לתרום לקבוצה בנקודות ספציפיות.
לא אעשה ספוילרים ל"מאניבול" למי שלא ראה (למרות שעברו 14 שנה ובחייאת), אבל בסופו של דבר - האוקלנד אתלטיקס אולי לא מגיעים הכי רחוק, אבל כן מצליחים להגיע להישג גדול מהציפיות. כאן, כנראה, שהמטאפורה קצת נופלת - כי בית"ר של העונה הקרובה לא תוכל להסתפק במקום טוב בצמרת. את זה, אנחנו זוכרים, כבר היה לה. העוצמות של הסגל הישראלי, בתוספת הזרים (שחלקם כבר נראים טוב יחסית), אמורות לנפק תוצאה טובה יותר ממה שראינו בשנה שעברה. זו תהיה המשימה של יצחקי והשחקנים מכאן והלאה, משימה שמתחילה הערב נגד בני סכנין.
אבל בדרך, אם בית"ר ירושלים תצליח, זה יהיה גם אישור לשיטה אחרת של בניית קבוצה. אולי שיטה שגם יותר מתאימה לכדורגל בישראל פוסט ה-7.10: לא בהכרח שמות גדולים ויקרים (שאולי יעדיפו יעדים אחרים באירופה היותר קלאסית), אלא שחקנים שמסוגלים למלא צורך. זה לא תמיד יהיה פופולרי; כמו חבורת המנהלים שרטנה על המדיניות של בין ב"מאניבול", גם אוהדי בית"ר לא תמיד היו שלמים (בלשון המעטה) עם השמות שבית"ר הביאה. אבל זו תהיה ההזדמנות אולי להביא בשורה חדשה - לא רק לקבוצה הכי רגשנית בישראל, אלא גם לכדורגל הישראלי כולו.
ויש גם אתגר נוסף שבית"ר, אלמוג כהן, יצחקי ואברמוב יצטרכו להתמודד איתו: פתיחת העונה הטובה יחסית של המועדון - עם הגעה לגמר גביע הטוטו וגם קמפיין סביר (במונחי בית"ר) באירופה, פתחה את התיאבון אבל גם את הציפיות. וההיסטוריה של הכדורגל הישראלי מוכיחה שבדרך כלל, הזרים הם ההבדל - בית"ר ידעה את זה היטב בשנה שעברה. דרך גיוס הזרים של אלמוג כהן בקיץ 2025 הוא ניסיון למשהו טיפה אחר - ועכשיו, יגיע השלב שבו התוצאות יצטרכו להוכיח אם זה עובד.
