הכדורגל הישראלי עומד בפני צומת דרכים, בנוגע לשאלת הגדלת מכסת הזרים. אתחיל ואומר שעל פניו לא הגיוני שאהיה בעד הגדלת המכסה בגלל שמ.ס אשדוד הוא מועדון שמשקיע במחלקת הנוער שלו ומוכר שחקנים. לכן אני אמור להיות במקום בו המטרה שלי היא לתת את הבמה לשחקן הישראלי, אבל הדברים לא כפי שהם נראים.
8 זרים זו התאבדות. מה עם הילדים שלנו? - הטור של איתי שכטר
אסביר כך: יש שתי ליגות מקצועניות בישראל הכוללות 30 מועדונים ורובם המוחלט הם ארגונים ללא רווח. כל המועדונים הללו מפסידים כסף מדי שנה וכמעט אין מועדון שהרוויח בעונה נקודתית להוציא את מכבי חיפה ומכבי תל אביב, בעונות בהן הגיעו לשלב הבתים של ליגת האלופות.
במקביל, צריך להגיד שהמקום היחידי בו שכר העובד לא מעוגן הוא בכדורגל והשכר של השחקנים מובטח בערבות בנקאית. אם לא שילמו לי שכר אני צריך לפנות לביטוח לאומי, אבל אם קבוצה לא שילמה לשחקן הוא פונה לבקרה והיא מיד משלמת לו.
לשרים, למנהלי בנקים ולמנכ"לים בחברות שמרוויחות מיליונים ואפילו לראש הממשלה יש תקרת שכר ורק בספורט הישראלי אין כזאת. אנחנו משלמים יותר על אותו המוצר. אם אין עגבניות בשוק, המחיר מרקיע שחקים בהתאמה.
אין מספיק שחקנים ישראלים ברמה המתאימה. יהלומים מיד יוצאים לחו"ל ויש מצוקה של שחקנים. בעונת המלפפונים האחרונה עזבו את אשדוד שני ישראלים - חמודי כנעאן ורועי לוי - שהרוויחו שכר מסוים, אבל בגלל שאין היצע הם מרוויחים הרבה יותר בהפועל באר שבע. אי אפשר, כגופים ללא מטרות רווח, שרובנו נתמכים על ידי רשויות, לשלם מחיר מופקע על שחקנים.
צריך להגיד, המהלך למנוע את העלאת מכסת הזרים שמנהיג איגוד השחקנים מטרתו לא בשביל שיהיו עוד שחקנים צעירים לשחק בקבוצות הבוגרות. מי שמוביל את המהלך הם שחקנים שמרוויחים מיליוני שקלים בשנה, שמבינים שאם תהיה תחרות הם יאלצו להתפשר על שכר.
אגיד אפילו את זה: אם רוצים להקטין את מכסת הזרים, אני מוכן לעשות זאת. אעלה בעצמי לסדר היום להוריד את המכסה בחזרה לחמישה זרים, אבל לצד זה, לקבוע תקרת שכר לשחקנים, שתהיה מקבילה לנהוג במשק הישראלי.
זה, כמובן לא יקרה, כי המטרה של השחקנים האלה היא לסחוט את הלימון עד הסוף. מבחינתי, צריך או לשחק עם זרים ללא הגבלה תחת רעיון של מדינה חופשית וחופש העיסוק, או להוריד את המכסה של הזרים לחמישה ולעשות תקרת שכר.
