בדרך כלל, זה משך הזמן - שחקנים שהיו כאן שנים (רוסו, אובארוב, ויטור, בוקולי) ואמנם הגיעו לארץ מחו"ל, אבל נטמעו בחברה הישראלית והפכו לחלק בלתי נפרד ממנה. אבל יש לא מעט דוגמאות לזרים שלא עמדו בקריטריון הכרונולוגי, ועדיין חקוקים בזיכרון של מועדונים שונים. כאלה שקנו עולמם ברגע אחד. אחד כזה היה סבסטיאן סימרוטיץ`.
החלוץ הסלובני הגיע לארץ בינואר 1998, להפועל תל אביב של אלי כהן "השריף"; זו שנאבקה על האליפות, עקב בצד אגודל מול בית"ר ירושלים. הוא המשיך לעוד שנתיים, בהן לא ממש הבקיע בצרורות - אבל רגע אחד שלו נחקק בזיכרון: שער בפנדל שכבש במדי הפועל, בתחילת עונת 1998/99, לרשת של בית"ר - עם תנועת ההשתקה המפורסמת לקהל הירושלמי. "באותו רגע", נכתב ב"ויקיפועל", האנציקלופדיה האינטרנטית של האדומים, "הבטיח סימרוטיץ` את מקומו ברשימת הזרים האהובים ביותר בתולדות המועדון". בסוף אותה עונה, הפועל ת"א זכתה בגביע - על חשבונה של אותה בית"ר.
בסוף עונת 1999/2000, אחרי שהיה שותף עם שבעה שערי ליגה לעונת הדאבל ההיסטורית, יחסים מעורערים בינו לבין המאמן דרור קשטן חרצו את גורלו - והוא המשיך הלאה. השאיר אחריו 20 שערי ליגה, וגם שיר שחקן זכור במיוחד - על הלחן של מארש צה"ל ("צה"ל צועד", אם תרצו). "סבסטיאן סימרוטיץ`, סימרוטיץ` סבסטיאן, סבסטיאן סימרוטיץ`, אוהבים אותך כולם". אגב, לא שזה ישנה משהו, אבל שנים לאחר מכן הוא הבהיר כי השם שלו הוא סימירוטיץ` ולא סימרוטיץ`.
אז מה קרה עם סימרוטיץ`, שחגג לאחרונה יום הולדת 50, מאז? אחרי שעזב את הפועל, הוא חזר לסלובניה - שם שיחק רוב הקריירה, עד שפרש ב-2017. בדרך הוא הצליח לעבור בלצ`ה האיטלקית, בהיידוק ספליט מקרואטיה ואפילו באינצ`און יונייטד מדרום קוריאה. אבל רוב הזמן, הוא נשאר פטריוט סלובני - מי שגם ייזכר לעד בהיסטוריה של הכדורגל המקומי, כמי שכבש את השער הראשון אי פעם של נבחרת סלובניה במונדיאל. ב-2 ביוני 2002, בגוואנגז`ו, הוא כבש שער מצמק לזכות סלובניה בהפסד 3:1 לספרד - שער לא חשוב במשחק, אבל כזה שהסלובנים יזכרו לעד.
אלא שזה רק הצד המואר שכולם ראו - בדרך, סימרוטיץ` עבר לא מעט קשיים: פציעות חסרות מזל, מחלות לא פשוטות ואפילו פשיטת רגל בדיוק שעבר מקריירת המשחק לאימון, בגלל השקעות כושלות. "ביצע טעויות שאילצו אותו לחיות בצניעות", נכתב בסלובניה, אבל הוא עצמו לא מסתכל לאחור בצער: "לא חסר לי כלום. אפילו בלי מיליונים או טריליונים, אני בסדר".
ועם זאת, לאט לאט, הוא יצא מזה. בדצמבר האחרון, סימרוטיץ` התראיין לאתר "ספורטל" המקומי - ובו סיפר על הפרק החדש בקריירה שלו: אימון שחקנים צעירים. סימרוטיץ` חזר לקבוצת נעוריו, ND סלובן, שבה החל את הקריירה - ועובד שם במחלקות הצעירות. בדרך, הוא גם שחזר כמה רגעים מהקריירה - ואפילו התוודה על יחסיו המעורערים עם מאמנים, מה שהוא רוצה לתקן כשהוא נכנס לתפקיד.
"הדבר שהכי זוכרים לי", הוא התוודה, "זה הגול שהבקעתי נגד איטליה ב-2002 בטרייסטה. הרגע שבו פאנוצ`י "נפל על התחת" הוא נושא יומיומי (צוחק). שיחקתי אז בלצ`ה, ואני לא אשכח איך פחדתי שבגלל השער, כשאני אחזור, יערפו לי את הראש שם. ואז הגיעה ההפתעה, כי אצטדיון שלם מחא לי כפיים. הם אמרו לי שהאיטלקים האמיתיים נמצאים בדרום, והצפון האיטלקי (שם הוא כבש את השער) לעולם לא יהיה איטלקי".
"אני מאמן היום את הקבוצה עד גיל 17", סיפר סימרוטיץ` על מעשיו כיום, "כך שאני מתמודד עם שחקנים צעירים ואני נהנה מאוד. אני שמח כי אני נתקל באתגרים חדשים". כשנשאל על הדרך שבה הוא מאמן - ועד כמה הוא משלב משמעת עם ידידות, הוא ענה: "אני מנסה לאזן בין השניים. עבדתי עם הרבה מאמנים בחיי, בטח בגילאים הצעירים, וכולם יודעים איך זה קרה. לא היתה תקשורת אמיתית. אם צריך, מאמנים היו דוחפים אותך לתחת. הכל אפשרי. אני לא מתנהג ככה".
"אני נותן חופש לשחקנים שלי עד גבול מסוים, כשאני רואה שהם הולכים רחוק מדי ומזלזלים על המגרש, אני יכול להרים את הקול - אבל זה רק כדי שהם לא יירגעו מדי. במקרה כזה, האימון מאבד את האיכות שלו, ואני אומר להם להפסיק להתאמן ונראה אתכם מחר. בינתיים זה הולך מצוין, אנחנו עובדים יחד נהדר".
האם ירצה לאמן בקבוצת בוגרים? "הייתי שם, ואני יודע איך זה. יש הרבה אגו בחדר הלבשה. לא שאני מפחד מזה, אין לי בעיה עם זה בכלל - אבל יש הרבה משתנים שצריכים להתחבר אם אתה רוצה להצליח. המועדון צריך להיות מקצועני, צריך לשלם בזמן. הכל צריך להיות מסודר. אם זה לא המצב בקבוצה הבכירה, אז אתה יודע מה יקרה. אתה בא לחדר הלבשה ושחקנים מתחילים לגלגל עיניים, ואתה יודע שאין מה להגיד - צריך פשוט להסתובב וללכת".
"אבל עם צעירים זה אחרת. כשאתה בא לחדר ההלבשה, הם מסתכלים עליך אחרת ולא יכולים להתחיל. זאת התפתחות הרבה יותר מעניינת ובריאה. המטרה שלי היא לפתח כמה שיותר שחקנים".
בהמשך, הוא גם נזכר בקריירה שלו כשחקן: "המאמנים תמיד חשבו שיש להם בעיה איתי, אבל אז הם ראו שיש לי הרגלי עבודה טובים. תמיד אהבתי להתאמן. תמיד גם אהבתי לבד. רציתי להשקיע בעצמי, כי בלי עבודה אישית אתה לא יכול להצליח בספורט. הספורט, ולא רק הכדורגל, התקדם כל כך שעבודה פרטית הפכה להיות הכרח".
מי שחגג לאחרונה יום הולדת 50, מתחיל פרק חדש. "אין שום חגיגה מיוחדת. בלי נצנצים או תהילה. כשאתה בן 50, עדיף שאף אחד לא יתקשר אליך. לצערי, אי אפשר לעצור את הזמן. הוא עובר מהר, אבל בתוך תוכי אני עדיין מרגיש צעיר. אני בגיל שאני עדיין יכול לתרום לעולם. אני יכול לאמן כדורגלנים צעירים. כל עוד אני יכול לעשות את זה, אני האדם הכי שמח בעולם", הוא אמר לתקשורת הסלובנית.
עוד חזון למועד אם הוא באמת לא יאמן בקבוצת בוגרים, או שזה בסך הכל הצעד הראשון - אבל דבר אחד בטוח; סימרוטיץ` תמיד ייזכר בישראל, למרות שהיה כאן זמן קצר יחסית. בזכות הגולים היפים, ההשתקות - וגם המארש הזה מיום העצמאות, שעדיין נתקע בראש.
