שובר שורות: האומץ שבלב הסדרה על זהבי

אחרי פרק ראשון שזכה ללא מעט שבחים (גם כאן), ואף הפך את הסדרה לדוקו הנצפה ביותר של "יס" - הסדרה הדוקומנטרית על ערן זהבי הגיעה לפרק השני שלה. אחרי שסגרנו את "הפרק האדום", מגיע בעקבותיו "הפרק הצהוב" - פרק שבו הפוקוס עובר לתקופה של ערן זהבי במכבי ת"א, מינואר 2013 עד מאי 2016. תור הזהב - או תור הזהבי, אם תרצו.

לא מעט דובר על ההשוואה בין הדוקו של זהבי ל"ריקוד האחרון" - שהיא האמא המולידה של כל סדרות הדוקו שצמחו לאחרונה, בספורט ומחוץ לספורט. אבל יש הבדל משמעותי אחד בין שתי הסדרות הללו - "הריקוד האחרון", לפחות ברמה הרשמית, לא היתה רק סדרת דוקו על מייקל ג`ורדן. היא היתה סדרה שסיפרה את הסיפור של קבוצה, שיקגו בולס של הניינטיז, שג`ורדן במקרה או שלא היה החלק הכי מוזהב בתוכה.

הסדרה הזאת נקראת "זהבי", ובמפורש המנדט שלה הוא לספר את הסיפור של ספורטאי אחד. ובכל זאת, היא מצליחה לסטות מהשורה - ולנפק כמה שחקני משנה, כאלה ש"עולים מהספסל", ונותנים תוצרת. ראשונה במעלה היא ללא ספק שי זהבי, שבלטה כבר בפרק הראשון, אבל נדמה לי שהפעם לקחה צעד עוד יותר קדימה. לטעמי, היא קנתה לעצמה מניות לא פחות - ואולי אפילו יותר מערן זהבי. הדמות שלה בעיניי מוסיפה לסיפור של בעלה, ובמובנים רבים - אפילו מצליחה להגיד את מה שערן מעדיף להסתיר (ולא סתם הוא זז הצידה).

עוד מעט נתעסק בשיא השני של הפרק, אבל בעיניי החלק הכי צובט/מצמרר בפרק - היה ההתייחסות של שי לשמועה ההיא עם אוסקר גרסיה. בעיניי, היתה משמעות חשובה לרגע הזה - לא רק בתור מונולוג נהדר, אלא גם בתור סוג של מראה לתרבות הכדורגל והאהדה שנוצרה כאן. השיר הזה, שבו חגגו אוהדי מכבי חיפה בלעג כלפי שי זהבי - הוא מחליא, אבל גם הוא קצת נורמל בתוך העולם שלנו. וברגע הזה, שי זהבי בעצם סובבה את המצלמה מהיציע - אליה. מה מרגיש אדם ששומע שירים כאלה עליו? איך בכלל מתחילים להתמודד עם השלכות, ומה זה עושה נפשית אחרי ששמועה כזאת מרעידה את המדינה?

לא אצטדק - כמו כל מי שהיה ביציעים, גם לי היה קילומטראז` של דברים מאוד לא יפים שאמרתי לאנשים שונים בעולמות הכדורגל. והיה משהו ברגע הזה שגרר גם מידה של ביקורת עצמית - עד כמה אנחנו מודעים לנזק שאנחנו גורמים בקללות שכאלה? (וזה גורף לכל הקבוצות, למען הסר ספק). האם לפעמים, מתוך הרצון לתמוך בקבוצה שלך ולהכשיל את היריבה, אתה לא פוגע הרבה מעבר. זה היה מונולוג חשוב של זהבי, שאם שינה דיסקט למישהו - הרי שכבר נעשתה עבודה מסוימת.

יש עוד שני שחקנים ששיחקו תפקיד בפרק הקודם - אבל הפעם הופיעו יותר. הראשון הוא שרן ייני, הקפטן של מכבי תל אביב, ששוב מוכיח שהוא דמות ברמה אחרת בכל הקשור לקלאס וליכולת התנסחות; והשני הוא ג`ורדי קרויף - מישהו שבעצמו שווה סדרה דוקומנטרית, ובעיניי הוסיף המון אספקטים לסדרה במבט חיצוני על זהבי וגדולתו, בשנים הגדולות של הקריירה שלו.

חוץ מזה, על משקל "הריקוד האחרון" - הצלחנו לראות איך אפשר להשתמש בדוקו בתור סוג של נשק, כנגד הבאים עליך לכלותך. כפי שבדוקו ההוא, מטעמו של ג`ורדן, די הוכפשה דמותם של אנשים כמו ג`רי קראוס או אייזיה תומאס, כאן המטרה היתה אוסקר גרסיה - וספציפית, ההתנהלות שלו סביב תחילת עונת 2014/15, והיחסים שלו עם זהבי.

גם כאן, כמו במקרים של קראוס או תומאס, התמונה היא די חד צדדית - גרסיה מוצג בתור נבל, המאמן שחיפש "לגמד" את זהבי, להוריד אותו. הוא ממש כונה במהלך הפרק "אויב" - בלי להציג את הצד השני, שלפיו מאמן אמור לדאוג לקבוצה כולה, ולאו דווקא לשחקן אחד טוב ככל שיהיה. הדבר מגיע עד כדי כך שבו זהבי מודה במשהו שלא נחשף בזמן אמת - והוא שבעצם, הוא גרם לפיטוריו של אוסקר. שג`ורדי קרויף היה צריך לבחור בין המאמן לבין השחקן - ובחר בשחקן. בדיעבד, זו כנראה היתה הבחירה הנכונה; לא בטוח שבזמן אמת היינו חושבים כך.

ובכלל, בסדרה הזאת זהבי מצליח לשבור לא מעט קודים של "הכדורגלן הנכון". הראשון הוא בקבלת ההיררכיה של מאמן ושחקן - לפי הקודים הבלתי כתובים של הכדורגל, אין קלישאת שחקנים יותר מ"יש מאמן והוא קובע". אצל זהבי, אין דבר כזה - הוא לא מקבל דעת מאמנים מלומדה, אלא שופט אותה לפי הפילטר האישי שלו. כמו שהוא עצמו אמר בפרק, "שב בצד ואל תפריע - תקבל ממני 20-30 גולים בעונה. תפריע? תקבל 10". כלומר, יש כאן יחסי גומלין - אני, השחקן הכוכב, צריך לקבל פריבילגיה בגלל היכולת שלי; ומי שמנסה "לקרקע" אותי, רק יפסיד כתוצאה מכך.

השני, והמבורך בעיניי, הוא הפירוק לגורמים של אחד הטאבואים היותר מטומטמים שנקבעו בעולם הכדורגל - והוא עניין ה"אסור לחגוג נגד האקסית". כתבתי לא פעם על איך המנהג הזה, שהיה אמור להיות שמור למקרים מאוד מאוד מיוחדים, הוזל לחלוטין - עד מקרים שבהם שחקן שאמא שלו לא ידעה ששיחק בעבר בקבוצה X, מסרב לחגוג בקבוצה Y רק כי X היתה זו שספגה את השער. "אני משחק בשביל קהל אחר, אם אני מבקיע - אני אחגוג בשבילו". בפשטות זהבית, הוא קרע את המסכה מעל הטרלול הזה - ועשה טוב.

אבל השלישי הוא אולי השנוי במחלוקת מכולם - והוא הרגע שבו זהבי נשאל האם היה מעדיף לוותר על 15 שערים מתוך ה-35 שהבקיע בעונת 2015/16, כדי לקחת אליפות? התשובה הנכונה היא "כן" - אנחנו מצפים מספורטאים קבוצתיים שיעשו הכל למען הקבוצה שלהם, שיהיו מוכנים להקריב מעצמם לטובת הניצחון הקולקטיבי - התואר, ההישג. זהבי הודה, בכנות מרשימה, שלא. מאוד ייתכן שזו פריבילגיה של שחקן שכבר זכה בשלוש אליפויות (כולל טרבל), ויכול להרשות לעצמו ויתור על תואר אחד - אבל אין ספק שיש כאן חתירה תחת מה שאנחנו, כאוהדים או צופים, מצפים מספורטאי לעשות.

אבל גם הכנות הזאת מבורכת. היא חלק ממה שהופך את זהבי לגדול, ואת הסדרה לכל כך טובה. זהבי בא לא רק כדי לפרוק, אלא גם להיות נטול הגנות. לא במאה אחוז, כי יש דברים שנשארו מחוץ לסדרה - למשל, הבחירה באליניב ברדה ככדורגלן העונה בסוף 2015/16 ולא בזהבי - דבר שלפחות לפי הביוגרפיה שלו, כן נגע אליו מאוד; אבל הפעם לא הוזכר. האם זה רמז לקריירה הבאה של זהבי, וחוסר רצון לשרוף גשרים עם מאמן בכיר בכדורגל הישראלי? נחכה ונראה.

בכל מקרה, הסדרה הדוקומנטרית סביב זהבי בהחלט משרתת אותו - היא מתחילה דיונים מכל מיני סוגים, כולל כאלה שאולי לא יוציאו אותו טוב, אבל כן משאירה אותו במרכז הבמה. מה ש"הריקוד האחרון" עשתה לג`ורדן, לכאורה כדי להאדיר מחדש את דמותו - 22 שנה אחרי האליפות האחרונה; "זהבי" רוצה לעשות לזהבי - לשים אותו שוב במרכז העניינים, ובמרכז תשומת הלב. יש לי תחושה שגם בפרקים הבאים זה יימשך. ועכשיו, רק נשאר לראות האם זה פרומו לפרק הבא - או הדרך הסוערת ביותר להיפרד מהמשחק.