היום (שבת), בשריקה אחת של השופט, הכל יתחיל מחדש. כמאמר השיר, כל החישובים ייגמרו מאליהם. 14 קבוצות יתחילו את המירוץ שלהן בליגת העל בכדורגל - שתיפתח בשעה טובה. אז לקראת העונה המתקרבת, הנה חמש שאלות שנשארו פתוחות בסוף הקיץ - ובתקווה, יקבלו תשובות באביב של 2026.
מכבי תל אביב - האם היא תמלא את החלל?
מכבי ת"א כבר כמה שנים עובדת לפי המודל הזה: בעונה שבה הקבוצה נאלצת לארח, במחיר כבד תרתי משמע, מחוץ לישראל - היא בונה על הכנסות משני נתיבים עיקריים. אחד הוא הופעה בשלב הבתים באירופה (מה שיקרה, בכל מקרה, גם השנה) והשני הוא מכירות שחקנים - כפי שנמכרו אוסקר גלוך ודניאל פרץ, גם הקיץ הזה מסתמן ככזה שיכניס לצהובים הרבה מאוד כסף - עם העזיבות הצפויות של פטאצ`י ותורג`מן.
ואין ספק שמבחינת גולדהאר והסוגיה הכלכלית, מדובר בהצלחה - אבל האם לא תהיה כאן מכירה אחת יותר מדי? בקיץ אחד, מכבי ת"א איבדה את רוב ההרכב שזכה איתה באליפות - קניקובסקי לא כאן, ו-ואן אובריים, ולמקין - וכמעט שכחנו, אבל גם ערן זהבי כבר לא כאן. בניגוד לעונה שעברה, למשל, מכבי ת"א ממש נדרשת לבנות את עצמה מחדש. וזו משימה לא קלה בזמן שנותר ובתנאים הסביבתיים הבעייתים שיש לכל קבוצת ספורט ישראלית בקיץ 2025. האם היא תצליח? זו שאלה שתקבע, במידה רבה, לאן העונה של מכבי תלך.
הפועל באר שבע - האם קנגוואה ו-ונטורה יישארו?
בעונה שעברה, נבנה בהפועל באר שבע תלכיד מצוין - כשזה הוביל את הליגה במשך רוב העונה, ולמרות הסיום הפחות טוב בליגה הצליח לקחת גביע. רן קוז`וך ראוי בהחלט לכל קרדיט, וקבוצה אף פעם לא מסתכמת בשחקנים בודדים אלא ביכולת שלמה - ועדיין, מרכז השדה של האדומים הוא זה שיכריע את כיוון העונה שלהם.
זו מגמה באופן כללי בכדורגל הישראלי, שבה שחקנים שנתנו עונה טובה מיד מחירם עולה וגם הביקוש גבוה: ראינו את זה עם פטאצ`י ותורג`מן במכבי ת"א, עם דיא סבע וג`אבר במכבי חיפה, וגם לבאר שבע יש שני "אסים" עם ביקוש ביבשת - קינגס קנגוואה, ה-כוכב של באר שבע בעונה שעברה, ולוקאס ונטורה. אלונה ברקת כבר הצהירה שהיא לא תמכור את השניים, אבל ההדחה המוקדמת מאירופה וההפסד הכלכלי שבא איתה עלולים לשנות תכניות. בכל מקרה - שאלת הנוכחות שלהם תכריע האם באר שבע תוכל לעשות את הצעד הנוסף, ולזכות בתואר אחרי שמונה שנים עקרות.
זה לא היה קיץ טוב להיות בו אוהד מכבי חיפה. המועדון שתמיד שואף לגדולה נאלץ הקיץ לאבד כמה משחקני המפתח, ולהיכנס לאווירה גדולה של חוסר ודאות. יש הרבה שאלות מקצועיות שעוד צריכות לבוא על פתרונן - אבל בעיקר, שאלת המפתח היא שאלת המנהיגות בקבוצה. שני שחקנים מאוד חשובים לתלכיד הזה הלכו בקיץ - ליאור רפאלוב שפרש, ודיא סבע שנמכר לטורקיה. וכשמסתכלים על הסגל של מכבי חיפה, מאוד קשה למצוא את הקטר שיסחוב אחריו את הקבוצה. לב"ש יש את קנגוואה, למכבי ת"א את דור פרץ, לבית"ר את שועה (וכמובן אצילי).
במכבי חיפה השאלה הזאת נותרה פתוחה: דולב חזיזה שהיה בעמדה הזאת פציע ולא בשיאו, וכל יתר השחקנים מורכבים או מזרים או מישראלים שעדיין לא צברו מספיק ניסיון כדי להוביל מועדון לחוץ שכזה. אולי שם כזה יחזור במהלך העונה (נטע לביא, למשל, ירד מהפרק עם החוזה החדש שהוא חתם ביפן), אבל כרגע אין בנמצא מישהו כזה. וללא דמות כזאת, למכבי חיפה יהיה קשה מאוד לשחזר את ימי הזוהר שלה. עם או בלי שינוי על הקווים.
בית"ר ירושלים - איך היא תתמודד עם הציפיות?
אם יש לכם דה ז`ה וו, אתם צודקים. גם בעונה שעברה, השאלה המרכזית סביב בית"ר נגעה בציפיות שנבנו סביב הקבוצה - לראשונה נבנה סגל יחסית איכותי, מכירת המנויים היתה גבוהה והתחושה היתה שבית"ר חוזרת להיות כוח רלוונטי. והיא אכן חזרה, במידה מסוימת - הצליחה לנצח את מכבי חיפה ומכבי ת"א פעמיים בעונה (מתי זה קרה פעם אחרונה?) ורשמה כמה משחקים לפנתיאון. אבל בשורה התחתונה, לאירופה היא עלתה בעיקר בגלל החולשה של הפועל חיפה, בגמר הגביע היא הפסידה וכן - היתה גם המבוכה בתבוסה הקלה מדי נגד מכבי ת"א במשחק האליפות.
התחלנו מאפס. כמעט כל הזרים התחלפו, גם הפנים הישראליות החדשות התרעננו - וקמפיין סביר בהחלט באירופה (במונחים של בית"ר), כולל כמה ניצחונות יפים, שיא מנויים חדש פלוס המופע שהציגו בחצי גמר גביע הטוטו - מעלים דרסטית את הציפיות שיש השנה מבית"ר. ובית"ר תמיד התקיימה תחת לחץ, אבל לכולם במערכת ברור שהשנה לא יסתפקו שם במקום רביעי מכובד וגמר גביע - קבוצה עם שני שחקני על (אצילי ושועה) וקישור מרכזי חזק בדמות טבארש וירין לוי - עם החיזוק ההגנתי שאולי יגיע, צריכה להתחיל לדבר במתכות. וכל דבר אחר, עלול להיגמר באכזבה.
מבחינת מטרות, הפועל ת"א חוזרת לליגת העל כשאין לה מטרה חומרית יוצאת דופן. תארים הם לא דבר אקטואלי (לפחות לא העונה), וגם בתחתית היא כנראה לא תסתבך. נדמה לי שעם החזרה שלה לליגה הבכירה, המטרה העיקרית של הפועל להזכיר לעצמה את עצמה של פעם. "להראות שאפשר", כמו שכתב פעם יוסף אלדרור. וזה בסוף מסתכם במשחק אחד שייערך פעמיים (הפועל מקווה שיותר) - הדרבי התל אביבי מול מכבי.
בסוף, זהו הברומטר שמולו הפועל נמדדת לטוב ולרע. כשהיא שלטה בדרבים, היא בדרך כלל גם היתה הישגית בליגה - כשהיא התבזתה בדרבים, בוודאי בשנים האחרונות, זה העיד לא רק על פער מקצועי מהיריבה הצהובה - אלא גם על חידלון במערכת שלה. הפער בין הפועל למכבי נותר גדול, אבל לפחות על פי הקיץ - נראה שהוא הצטמצם. כמה הוא הצטמצם? נחכה לראות במשחק החגיגי בבלומפילד. האוהדים אוהבים לשיר ש"הדרבי הוא מעל הכל", הפעם - הוא גם מסמל את הכל.
והשאלה החשובה באמת: האם הכיסא הריק ביציע יתמלא?
עונת 2025/26 היא כבר העונה השלישית שמתנהלת בצל המלחמה בעזה. עונה שלישית שבה הכדורגל הישראלי לא יכול לארח בישראל, עונה שבה שאלת המעמד שלנו באירופה בכלל עולה על הפרק (אפרופו השלטים של חלק מאוהדי מכבי חיפה והפועל ב"ש), וגם השנה תעמוד במוקד סוגיית החטופים - זו שבמסגרתה הכדורגל הצליח להראות את פניו היפות.
אבל עדיין, משהו חסר. התמונה המרגשת ביותר של העונה החולפת, לכל הדעות, היתה הרגע המוזהב שבו אמילי דמארי שרה יחד עם אוהדי מכבי תל אביב בבלומפילד, או כשיאיר הורן עבר עם המסוק מעל טרנר. אנחנו זקוקים לעוד רגעים כאלה. ל-50 רגעים כאלה לפחות, שימלאו לא רק את הכיסאות של גלי וזיו ברמן בבלומפילד, או של רום ברסלבסקי בטדי - אלא גם משהו בלב שלנו, שיוכל לעזור לנו - באמת - להתעסק רק בכדורגל.
