"יאללה יאללה", שכתב ניר צדוק ויצא הקיץ לאוויר העולם - שונה בתכלית מכל אלה, בגלל זווית הראייה שלו. אין כאן זווית של עיתונאי (למרות שצדוק הוא עיתונאי) או ביוגרף, ובטח לא של שחקן או מאמן - אלא של אוהד. מן השורה. אחד מהיציע, שמלווה את היחסים עם הקבוצה שלו. במקרה שלנו, מדובר בהפועל תל אביב.
ובאמת, לא חסרות יצירות שנכתבו על הפועל תל אביב - לא מעט שירים מגדולי היוצרים, טקסטים על גבי טקסטים בטורים של עלי מוהר ב"העיר" ואפילו מחזה - "מילאנו" של שמואל הספרי, שסיפר את הסיפור של הפועל ת"א שיצאה למסע הגדול בגביע אופ"א 2002. הפועל, כידוע, היא קבוצה מאוד אהודה בממסד התרבותי הישראלי, והתוצאות בהתאם. אבל הספר הזה שנכתב על הפועל תל אביב - מגיע בזמן אחר לגמרי.
זו לא הפועל ההירואית של "השדים האדומים", לא הפועל החזקה ההיא שדהרה על המגרשים של אירופה, ממש לא הפועל של "נפרק אותם 0:1 קטן" ואפילו לא הפועל הרומנטית שעליה כתב אריק איינשטיין ז"ל את "סע לאט". הספר של צדוק מתחיל בנקודת השפל הכי חמורה של הפועל ת"א, ככל הנראה מאז הקמתה - הרגע שבו היא יורדת ללאומית, לעיני מעל 20 אלף מאוהדיה, בבלומפילד השקט.
ודווקא שם, צדוק בחר להתחיל. ייתכן שלצופה מן הצד, זו נקודה קצת מוזרה - בדרך כלל, אוהד הרי אוהב לזכור את הקבוצה שלו הכי זוהרת שאפשר. היה הרבה יותר הגיוני, לכאורה, לכתוב ספר כאוהד על עונת הדאבל הדורסנית של 2000 או 2010, ואולי על המסע ההוא באופ"א - אבל כנראה שזו לא חוכמה. כי שם, האהדה לא באמת עומדת למבחן. כשהכל טוב, כולם רוצים לאהוב את הקבוצה שלך. יש כאלה שאפילו מצטרפים וקופצים על העגלה, רק כדי להגיע איתה הכי רחוק שאפשר.
אבל ברגע הזה, שבו הפועל ת"א ירדה לשיא השפל שלה - שם מערכת היחסים נמדדת. גם אני, כמי שאוהב (בעוונותיו) את בית"ר ירושלים, התאהבתי בה כשהיא היתה הקבוצה הכי טובה בארץ - אבל את הקשר האמיתי לקבוצה שלי ידעתי כשהיא היתה בשנים המחורבנות שלה (וברוך השם, היו כאלה). הדרמה האמיתית, ואולי הקונפליקט, מתחילים בנקודה הכי נמוכה. בנקודה שבה הפועל התרוקנה מכל הזוהר שליווה אותה בעבר, ונשאר רק האוהד - והקבוצה שלו. בלי כל המסביב. שם, כנראה שהדרמה מתחילה.
למרות הקשר הישיר להפועל תל אביב, מה שאני הכי אוהב ב"יאללה יאללה" זה שהוא לא באמת על הפועל תל אביב. לפחות לא רק. הוא מספר סיפור של עונה מאוד ספציפית - העונה שעברה, זו שבסיומה הפועל ת"א חזרה לליגת העל; אבל הוא גם מספר את הסיפור של כל מי שאוהד קבוצה - תהיה זו ריאל מדריד או מכבי שעריים. על הדילמה של לראות משחק בטלוויזיה או ללכת למגרש, על הפער בין פעם להיום, על ילדות והתבגרות, על מנגנוני הגנה ועל השאלה "מי פה באמת הלוזרית האמיתית". כולם כולם דברים שיכולתי להתחבר אליהם, גם אם לא אהדתי את הקבוצה של צדוק.
ובעיקר, זה ספר על החיים - ועל הכדורגל שבתוכם. פעם (ואני מרשה לעצמי לצטט בחופשיות) אהוד בנאי סיפר שהוא לא יודע מה זה זמר מחאה; הוא זמר שפותח חלון ושר על החיים שלו. במובן הזה, זה לא רק ספר על כדורגל או אפילו על אהדת כדורגל - אלא על כדורגל כחלק מרצף, כזה שהכל מתבטא בו; התבגרות ונוסטלגיה, שנאה ואהבה, חיים ומוות. כמו כל דבר בחיים שלנו, גם כאן המוות נוכח לא מעט.
כמו כל יצירת כדורגל טובה, גם "יאללה יאללה" עובדת בשני מישורים - לשוחר הכדורגל הקבוע, היא מסע די מפורט בנבכי אותה עונה של הפועל ת"א, מתחילת העונה הקצת צולעת תחת מסאי דגו, דרך מבול הניצחונות תחת אליניב ברדה וכל מה שבאמצע. אבל גם אם אתה לא ממש אוהב כדורגל, יהיה משהו שתמצא בספר הזה - אם תרצו (וסליחה על המילה הגדולה), את האבסורד שבדבר; את העובדה שכל אוהדי הכדורגל, בסופו של דבר, מקדישים את מרצם, נשמתם ומצב רוחם לחבורת אנשים שעולים במכנסיים קצרים ובועטים בכדור לאור זרקורים.
שלא כמו פרופ` ישעיהו לייבוביץ`, צדוק לא מזלזל בחוויה הזאת - אבל הוא כן יודע לכתוב אותה במיטבה. לגעת בנימי הנפש שלך כאוהד (וזה לא משנה את מי אתה אוהד), ולגרום לחייך את חיוך ה"זה פשוט נכון". זה ספר מצחיק כמו שהוא לעתים עצוב, יש בו רגעים עלובים ורגעים משמחים (מה לעשות, לפעמים גם שמחה לאיד זה שמחה), יש בו את כל מה שאוהד מרגיש במהלך עונה. וזה היופי בספר הזה; שהוא מצליח לנסח את אהדת הכדורגל מחדש.
לאורך הקריירה שלו, ניר צדוק תמיד ידע להיות במקום הזה - במשבצת הייחודית שלו. לא של מקצוען או אנליסט, גם לא של שחקן עבר, אלא של מישהו שיושב ביציע, פותח חלון מטאפורי, ומספר מה הוא ראה. באותה המידה שהוא רואה את לירן רוטמן או סתיו טוריאל, הוא גם רואה את האוהד העצבני במיוחד כמה שורות מתחתיו. כששמעתי שצדוק כותב ספר על כדורגל, רציתי שזה יהיה בידיים שלי. אבל רק כשסיימתי לקרוא אותו, באיזה לילה שאף אחד לא יזכור, הבנתי למה.
כי כשקראתי את הספר הזה, צחקתי כי נזכרתי ברגעים שלי כאוהד - באותן דילמות ממש שמרכיבות אוהד מהצד השני של היציע. לא יותר ולא פחות. התרגשתי באותן המקומות שריגשו אותי, שמחתי או התעצבתי באותן נקודות. כי המסקנה האמיתית של "יאללה יאללה" - היא שכולנו אותו דבר. שהצבע על החולצה שלנו שונה, אבל בסוף אוהדים תמיד יישארו אוהדים. לטוב ולרע.
פעם שאלו את משה סיני מה הוא אוהב חוץ מכדורגל, והוא ענה "כדורגל אנגלי". נדמה לי שצדוק עונה על ההגדרה של אנשים שלא כל כך אוהבים כדורגל - כמו שהם אוהבים כדורגל ישראלי. אלה שלועגים לענף אוהבים להגיד שזה לא אותו דבר - כדורגל וכדורגל ישראלי. אני מוסיף שזה נכון, אבל במובן החיובי - כי הכדורגל המקומי תמיד ייגע בנו אחרת מאשר הכדורגל של הגויים. את זה, אולי בלי לדעת, צדוק כותב בצורה מושלמת. ומי שהכדורגל הישראלי זורם בדמו, יתאהב בספר הזה בדיוק כמוני.
וכשעונה חדשה של כדורגל ישראלי בפתח, נדמה לי שקצת מהאהבה המורכבת דרך המילים של צדוק - בטח לא תזיק.
את הספר "יאללה יאללה" ניתן להזמין באתר הנ"ל
ובעיקר, זה ספר על החיים - ועל הכדורגל שבתוכם. פעם (ואני מרשה לעצמי לצטט בחופשיות) אהוד בנאי סיפר שהוא לא יודע מה זה זמר מחאה; הוא זמר שפותח חלון ושר על החיים שלו. במובן הזה, זה לא רק ספר על כדורגל או אפילו על אהדת כדורגל - אלא על כדורגל כחלק מרצף, כזה שהכל מתבטא בו; התבגרות ונוסטלגיה, שנאה ואהבה, חיים ומוות. כמו כל דבר בחיים שלנו, גם כאן המוות נוכח לא מעט.
כמו כל יצירת כדורגל טובה, גם "יאללה יאללה" עובדת בשני מישורים - לשוחר הכדורגל הקבוע, היא מסע די מפורט בנבכי אותה עונה של הפועל ת"א, מתחילת העונה הקצת צולעת תחת מסאי דגו, דרך מבול הניצחונות תחת אליניב ברדה וכל מה שבאמצע. אבל גם אם אתה לא ממש אוהב כדורגל, יהיה משהו שתמצא בספר הזה - אם תרצו (וסליחה על המילה הגדולה), את האבסורד שבדבר; את העובדה שכל אוהדי הכדורגל, בסופו של דבר, מקדישים את מרצם, נשמתם ומצב רוחם לחבורת אנשים שעולים במכנסיים קצרים ובועטים בכדור לאור זרקורים.
שלא כמו פרופ` ישעיהו לייבוביץ`, צדוק לא מזלזל בחוויה הזאת - אבל הוא כן יודע לכתוב אותה במיטבה. לגעת בנימי הנפש שלך כאוהד (וזה לא משנה את מי אתה אוהד), ולגרום לחייך את חיוך ה"זה פשוט נכון". זה ספר מצחיק כמו שהוא לעתים עצוב, יש בו רגעים עלובים ורגעים משמחים (מה לעשות, לפעמים גם שמחה לאיד זה שמחה), יש בו את כל מה שאוהד מרגיש במהלך עונה. וזה היופי בספר הזה; שהוא מצליח לנסח את אהדת הכדורגל מחדש.
לאורך הקריירה שלו, ניר צדוק תמיד ידע להיות במקום הזה - במשבצת הייחודית שלו. לא של מקצוען או אנליסט, גם לא של שחקן עבר, אלא של מישהו שיושב ביציע, פותח חלון מטאפורי, ומספר מה הוא ראה. באותה המידה שהוא רואה את לירן רוטמן או סתיו טוריאל, הוא גם רואה את האוהד העצבני במיוחד כמה שורות מתחתיו. כששמעתי שצדוק כותב ספר על כדורגל, רציתי שזה יהיה בידיים שלי. אבל רק כשסיימתי לקרוא אותו, באיזה לילה שאף אחד לא יזכור, הבנתי למה.
כי כשקראתי את הספר הזה, צחקתי כי נזכרתי ברגעים שלי כאוהד - באותן דילמות ממש שמרכיבות אוהד מהצד השני של היציע. לא יותר ולא פחות. התרגשתי באותן המקומות שריגשו אותי, שמחתי או התעצבתי באותן נקודות. כי המסקנה האמיתית של "יאללה יאללה" - היא שכולנו אותו דבר. שהצבע על החולצה שלנו שונה, אבל בסוף אוהדים תמיד יישארו אוהדים. לטוב ולרע.
פעם שאלו את משה סיני מה הוא אוהב חוץ מכדורגל, והוא ענה "כדורגל אנגלי". נדמה לי שצדוק עונה על ההגדרה של אנשים שלא כל כך אוהבים כדורגל - כמו שהם אוהבים כדורגל ישראלי. אלה שלועגים לענף אוהבים להגיד שזה לא אותו דבר - כדורגל וכדורגל ישראלי. אני מוסיף שזה נכון, אבל במובן החיובי - כי הכדורגל המקומי תמיד ייגע בנו אחרת מאשר הכדורגל של הגויים. את זה, אולי בלי לדעת, צדוק כותב בצורה מושלמת. ומי שהכדורגל הישראלי זורם בדמו, יתאהב בספר הזה בדיוק כמוני.
וכשעונה חדשה של כדורגל ישראלי בפתח, נדמה לי שקצת מהאהבה המורכבת דרך המילים של צדוק - בטח לא תזיק.
את הספר "יאללה יאללה" ניתן להזמין באתר הנ"ל
