לא אדם רגיל: העליונות של קינגס קנגווה

1. קנגווה. בכדורגל האנגלי יש שיר אוהדים קלאסי ששורת המחץ שלו היא "He Scores When He Wants". כלומר - הוא כובש כשהוא רוצה. זו מעלתו של חלוץ העל, שתלוי לא במשתנים שאינם בשליטתו - כמו ההגנה או השחקנים האחרים שלצידו, אלא רק בהחלטה שלו. ירצה, יכבוש. לא ירצה, לא יכבוש.

לאורך השנים, חשבתי על השיר הזה בהקשר של הכדורגל הישראלי. מי בארץ, "כובש כשהוא רוצה"? ובכן, ערן זהבי בהחלט היה כזה - אבל הוא כבר לא בסביבה (לדעתי לתמיד). היום בליגה הישראלית יש שני שחקנים כאלה - שההחלטה על גורלם בדשא נמצאת ביד שלהם בלבד. לאחד קוראים עומר אצילי, ולשני קוראים קינגס קנגווה.

והרגע שבו זה היה הכי בולט היה בעונה שעברה - דווקא במשחק שבו הקבוצה שלו, הפועל ב"ש, הפסידה. בהפסד 3:1 למכבי תל אביב, קנגווה כבש שער מצמק בדקה ה-48. זה היה שער מדהים, שלרוע מזלו אף אחד לעולם לא יזכור - כי לעולם לא זוכרים גולים מצמקים. אבל בעיקר, התחושה שהסאבטקסט של השער הזה היה "נמאס לי". נמאס לי מהדרך שבה אתם, בני התמותה, מנסים לכבוש שערים בשלומיאליות. זוזו הצידה, אני אראה לכם איך עושים את זה. הוא רצה, הוא החליט - והוא פשוט הבקיע. עבר מטר ועוד מטר ואז שם גול.

זה קורה לקנגווה בערך פעם במשחק - הפעם הזאת שהוא פשוט מחליט לעזוב הכל, לשים קצוץ על כולם, ולעשות את זה ממש לבד. קצת מצחיק להגיד על קבוצה שניצחה 0:7 שהיא השיגה את זה בזכות שחקן אחד, אבל לדעתי הניצחון הזה לא היה מגיע - בטח לא מגיע בכזו קלות - בלי ההחלטה של קנגווה אחרי דקה וחצי. הגול הראשון שלו, ובטח הגול שבא אחריו בדקה השביעית, לא היו קשורים לקבוצה שמסביבו - טובה ככל שתהיה. זה היה רגע פרטי. רגע שבו מספר 20 החליט שהוא רוצה לנצח, וניצח. וה-0:2 המוקדם הזה פרץ את הסכר לכל היתר.

אתמול, היו כאלה שהשוו את העליונות הזו שלו לזו של ג`ובאני רוסו. יש בכל זאת הבדל אחד בין השניים - רוסו, באותה עונה פלאית עם הפועל חיפה שבה הוא היה זה ש"מראה שאפשר", הביא אליפות לקבוצה שלו. זה המפתח שקנגווה יצטרך להשתמש בו - כדי להיכנס אל הנצח. בגביע של ב"ש בעונה שעברה, לקנגווה לא היתה נוכחות אמיתית. אליפות שלו העונה עם ב"ש, תשים אותו בשורה אחת עם דון ג`ובאני. וזה חתיכת אתגר בשביל קנגווה - אולי כזה ששווה לו להעביר עוד עונה בכדורגל של בני התמותה מישראל.

2. הפועל. הקאמבק של הפועל ת"א חזרה לליגת העל מתגלה כמורכב ממה שהובטח. שוב, בפעם ה-80 אלף בערך, מוכיח כמה מרמה מפעל גביע הטוטו. כמה הוא אולי בלבל אפילו את הפועל ת"א עצמה - הניצחון הקליל שלה בחצי הגמר על חשבון הפועל ב"ש החזקה, קצת שיבש שם את הסיסטם. שלא תטעו, הפועל ת"א באמת שיחקה מרשים בטרנר בניצחון 0:2, אבל זה היה אקס טריטוריה - גביע הטוטו הוא אירוע נחמד, אבל הוא לא דומה ללחץ ולאינטנסיביות של משחק ליגה. אולי רק בגמר, כשהקבוצות אשכרה באות כדי לזכות בתואר - אבל לא דקה אחת קודם.

אחרי שניצחה את באר שבע, הפועל ת"א אולי הרגישה קצת חזקה מדי - חזקה יותר ממה שהיא באמת. ובמובן הזה, שני המשחקים הראשונים שלה נגד הפועל ק"ש ומכבי בני ריינה היו שיעור טוב בצניעות - ואולי גם בתיאום ציפיות.

הפועל תל אביב היא קבוצה עם אופי גדול, עם לב, עם מאמן ברמה גבוהה ועם כמה כשרונות אדירים (בעיקר דניאל דאפה וסתיו טוריאל) - אבל היא עוד לא קבוצת צמרת אמיתית. ובמובן הזה, ריינה היא המבחן - ריינה היא הברומטר שמשקף את הליגה הישראלית; אלה בדיוק הקבוצות שהפועל ת"א צריכה לעבור, בדרך ממעמד של עולה חדשה לליגת העל - לקבוצה חזקה באמת.

ואת המבחן הזה היא עדיין לא עברה - היא ממש הייתה קרובה להפסיד בו. אלמלא "רגע ההפועל" הזה של אנדריאן קרייב בדקה ה-94 - כבר היו מדברים שם על חזרה למציאות. אבל גם אחרי שער השוויון המרגש הזה, הפועל ת"א תצטרך קצת לכייל מחדש את עצמה. הדרך שלה בליגת העל, אחרי החזרה מהלאומית, עדיין בראשיתה - והיא צריכה לעבור עוד כברת דרך, עד שהיא תוכל לתת פייט של ממש לקבוצות הגדולות.

3. ק"ש. בישראל, יודע כל זב חוטם (שמעון פרס ז"ל עשה מזה קריירה), אין קבוע יותר מהזמני. מה שמתחיל בתור איזו יוזמה אד הוק לסגור איזה חור, ייגמר בבניין שאי אפשר לעקור מהקרקע. המיתולוגיה הישראלית מלאה בסיפורים כאלה - רובם, אגב, חיוביים. להקות שהוקמו כדי לשמח חיילים בחזית הפכו לנכס צאן ברזל בתרבות המוזיקלית שלנו, שלושה צעירים מהתרנגולים הפכו לשלישיית הבידור הכי חשובה שהיתה כאן וגידי גוב תמיד אוהב לספר איך הכל "קרה לו במקרה". רצו שישיר, אז הוא שר.

אבל יש מקרים שבהם "הזמני הוא קבוע" הוא כלל די מבאס. למשל, הסיפור של עירוני קריית שמונה. אתמול, היא שוב - עונה שלישית כבר - משחקת את משחק הבית הראשון שלה, מחוץ לבית. אם פעם עוד היה אפשר לתלות בזה את המלחמה האיומה שהתפרצה בצפון, הרי שהיום התירוץ הזה לא קיים - מכבי בני ריינה מארחת באצטדיון גרין, מכבי והפועל חיפה מארחות כל שבוע בסמי עופר, אפילו אצטדיון דוחא שלא מאושר אף פעם אירח משחק בשבוע שעבר. ורק האצטדיון בקריית שמונה עומד מיותם.

העובדה שק"ש לא מארחת בבית שלה - היא אות קין על כל הכדורגל הישראלי. העובדה שהמגרש הביתי (!) שלה קרוב יותר לאורחת (!) מאשר למארחת - היא אבסורד שקשה להכיל. לק"ש אין בסיס אוהדים גדול שייסע איתה לכל מקום - אין לה את הצבא שיש למכבי חיפה, מכבי ת"א, הפועל ת"א או בית"ר, שגם אם הם יארחו במאדים יבואו 3,000-4,000 איש. מה שיש לה, לק"ש, זה את החיבור לעיר שלה - את השחקנים שגרים לא רחוק מהמגרש, ואת הייחודיות של המועדון הזה, שאיזי שרצקי בנה לו יחדיו אי שם לפני 25 שנה.

זאת צריכה להיות המשימה של כל ראשי הכדורגל - ושל כל מי שהכדורגל חשוב לו. קריית שמונה אולי שורדת על הנייר בגלל כמה זרים טובים שהיא מביאה - אבל זה לא יכול להחזיק מעמד לנצח. ק"ש צריכה בית, ואם אי אפשר לארח בעיר שלה - אז קרוב לעיר שלה. אבל העוול הבלתי נתפס, שמגיע מהכיסאות הריקים באצטדיון "מרים" בנתניה, הוא משהו שחייב להיפסק.

המנצח: רן קוז`וך - כן, מה אתם יודעים? הוא שוב פה. כמו בעונה שעברה, גם העונה קוז`וך לא פתח בצורה מזהירה (בלשון המעטה) - וזו אולי הסיבה שהוא המנצח הגדול של המחזור. בגלל שבהפועל ב"ש, בניגוד לקולות שכבר רחשו מסביב, ידעו מה יש להם בידיים; מאמן כדורגל טוב, שראוי להזדמנות ולאמון אחרי העונה שעברה. אני הראשון שטוען שיש קצת הפרזה בערכו של המאמן בקבוצת כדורגל - אבל אם יש השפעה, הרי שקוז`וך הוכיח אותה על החבורה שמשחקת בבירת הנגב. הוא האיש שלה, והוא גם האיש שיוביל אותה אל הארץ המובטחת. תנשמו.

המפסיד: סתיו טוריאל - כי לצד עוד שער מדהים של כוכב כדורגל, התווספה לקיצוני של הפועל ת"א צלקת קטנטנה - בדמות החמצת הפנדל שלו. בעצם, הרגע השלילי הראשון בקריירה שלו - הרגע שבו הוא פעם ראשונה נאלץ להתמודד עם אכזבה. לקח אחריות, ופספס. אבל לצד ההילוכים החוזרים שבוודאי רצים אצלו בראש עכשיו, אני דווקא רואה את ההחמצה שלו נגד ריינה כאירוע מעצב. כמשהו ששחקן כדורגל חייב לעבור כדי להיות פעם גדול באמת. כי רק מהצלקות ומהטעויות מצליחים ללמוד ולהשתפר.

המספר החזק: 11 מול 1. בעונה שעברה, בשני המשחקים הראשונים הפועל ב"ש כבשה שער אחד בלבד. היום, יש לה 11. האחרונה שהבקיעה 11 שערים בשני משחקים ראשונים היתה מכבי ת"א של איביץ`, זהבי ואחד אוסקר גלוך בעונת 2022/23. למה זה קורה? אולי כי הפועל ב"ש של תחילת העונה שעברה עדיין היתה קבוצה בהרצה, שאת השיא שלה פגשה אחר כך. ב"ש של קיץ 2025 היא אחרת - מגובשת יותר, וכזו שמחפשת את הצעד הבא - להיות אלופה. הבעיה היא שמכאן גם מתחילים הציפיות.

השם החם: זאהי אחמד. עוד הוכחה למה שכוח רצון יכול לעשות. אחמד בעונה שעברה כבש בסך הכל חמישה שערים בכל המסגרות, כל העונה (30 הופעות). העונה כבר יש לו שלושה - בעונה שעברה, כשאחמד שיחק רק מדי פעם, כבר חשבו שאולי הולכים להשאיל אותו. אבל אחמד נשאר בסגל כדי להתחרות על מקומו, וקיבל רגע של זריחה - עם שער בגמר גביע המדינה, השער שהביא סופית את הגביע לטרנר. העונה הוא כבר שחקן הרכב, וזה לא הולך להשתנות בקרוב. לפעמים, כשמרוכזים על מטרה ועובדים קשה למענה - בסוף קוצרים פירות.

אל תשכחו את: בני סכנין. אמש סכנין הצליחה סוף סוף לנצח, ועשתה את זה בסטייל - עם שני גולים יפהפיים תוצרת עדן שמיר (שבישל למירניאן ואחר כך כבש בעצמו). אבל לצד המחמאות שמגיעות למימר, צריך גם לזכור למה זה קרה רק עכשיו - ולמה השחקנים של סכנין היו צריכים לסיים את המשחק הזה עם הלשון בחוץ. כי השחקנים של סכנין לא עשו הכנה ראויה, וזה כבר קשור להתנהלות של ההנהלה שלהם - שברשלנותה, מנעה מסכנין להיכנס לעונה הזאת כמו שצריך. גם הפעם, סכנין הצליחה להינצל - אבל מתישהו, ההתנהלות הכושלת של סכנין מחוץ למגרש - תחלחל גם לדשא. משהו בשכונתיות של סכנין חייב להשתנות, אם הם רוצים לא רק לשרוד - אלא גם לשגשג.