הפכנו למאמינים: הפועל ת"א חוזרת עם מסר

במשך שנים המועדון הזה התעקש להיות מועדון פאר בדימוס. רצף מאמנים שלא העזו לחלום שיאמנו בחודורוב, זרים בלירה ורבע שהביכו את השם "שחקני חיזוק" וכל מיני מנשקי סמלים שידעו לחתוך ברגע שקצת קשה. במשך שני עשורים, הפועל ת"א חיה בשקר תמידי של בעלים הזויים, פנטזיות וטייטלים מוגזמים לאנשי מקצוע לא ראויים. "העונה חוזרים", הם סיפרו לעצמם מידי קיץ רק כדי להתפכח בסתיו.

ההגעה של ברדה היתה הגעה נדירה של איש מקצוע בקו עלייה. כך גם הצוות הניהולי, כך גם הרעיון שמלווה את המועדון שמתחיל עכשיו לקום מהריסותיו. ברדה משלב באופן מושלם בין פאסון לניסיון. בין ידע לתשוקה. חיבור כמו שכתוב בספרים. הרי אותם שחקנים שהסריחו את הדשא ברוב הסיבוב הראשון (ראה ערך הפסדים לכפר קאסם וראשל"צ ותיקו עם א.א. פאחם וכפ"ס, כבודם במקומם מונח), נולדו מחדש.

רוטמן המעצבן הפך למוציא לפועל האולטימטיבי, מקאריץ` הגמלוני לווינר הגדול, אנטוניץ` שמשחק בעמידה כבר נראה כליברו אמיתי, יאזן נסאר שספג בוז בפרשת הפוסט ל"יאזן, תעשה לי ילד". מעל כולם, הכישרון הגולמי של שחקנים כמו סתיו טוריאל, רוי קורין ורן בינימין שהפכו מגלמים לפרפרים. 8 שערי חובה ב-20 משחקים, מול 16 ספיגות ב-13 המשחקים תחת דגו. ברדה ידע להפוך בליגה הזו כל שחקן לגרסה המוצלחת ביותר שלו וכך פתאום הפועל הפכה לקבוצה.

מי שיקרא שורות אלה יגיד לכותב שהוא הזוי – זו ליגה חלשה ומוגבלת וכל מה שצריך זה ריצה קלה ויש עלייה. אני מחזק. הרי התבוסה להפועל ב"ש בחצי גמר הגביע היתה תמונת מראה מושלמת למצבה המקצועי. 

אבל אולי האור בקצה המנהרה, שרק לפני שנה היה רכבת דוהרת מבית היוצר של מינצברג ולפני ניסנוב ולפני רמון ולפני כבירי ולפני ולפני, הפך להיות אור אמיתי של תקווה, שיש מי שישקם את הגאווה המרוסקת של האדומים. מועדון פאר רווי תארים שלא היה רלוונטי כבר עשור וחצי ואולי עכשיו יכול להיות מה שהוא היה. אולי.

ברדה, בשיתוף פעולה עם גיא פרימור, עומר בוקסנבוים ועוד אנשים טובים מאחורי הקלעים מודעים שלהיות בריון בליליפוט לא קרוב להספיק בליגה של הגדולים. הקבוצה הזו הולכת להיבנות מחדש רק עם אלו שיעברו את הסף המקצועי הגבוה שמעמיד התקווה מבירת הנגב (והם יהיו מעטים). עמוד שדרה חדש והבנה שבזכות הכסף שלשם שינוי קיים, אפשר לחזור להיות רלוונטיים גם מול אלו שהפועל פוחדת להסתכל להם בלבן של העיניים כבר עשור פלוס.

זו עליית ליגה מוחצת וראוייה של מערכת שנמצאת בתהליך החלמה. מערכת שמתאוששת מהריסות של בעלים פנטזיונרים שלכל אחד יש חלק בירידה, אבל לאף אחד אין חלק בחזרה. הקהילה האדומה החבוטה פתאום מאמינה, עם בעלים שהוא עדיין אניגמה, אבל כבר ברור שאם מישהו מסוגל לאחות מועדון שבור כזה זה הוא.

חוזרים להראל – איפה הוא יהיה בגיל 12? קשה לדעת. לקיץ הוא ייצא שמח וטוב לב, דורש מאבא מנוי וחולצה של טוריאל כי יש פתאום שחקן שאפשר להזדהות בלי שהוא חוצה את הכביש בצ`ק הראשון. איזה כיף לו שאחרי שנים יש גם שחקנים שאפשר להתחבר אליהם, להתרגש מהם. גם הילד התמים הזה, כמו גם סבא שלו, רוצים לחזור למרכז הבמה לא כגוף חבוט שעולבים בו, אלא ככזה שעשוי לשבור את תקרת הזכוכית הנמוכה של העשור האחרון. כי נמאס להם כבר לפתוח את ערוץ הגולד בעיניים נוגות. 

אם זה לא יעבוד, נראה שכבר שום דבר לא יעבוד. 
אחריך הפועל.