כדורגל הוא החיים

1. המשמעות. בשיאה של פרוץ מלחמת ה-7 באוקטובר, השאלה שלא הפסיקה להתרוצץ לי בראש היא: מה הטעם? האם באמת יש ערך בהתעסקות בכדורגל, בתקופה שבה האש והשנאה והכעס מלחכים הכל? האם זו לא התזמורת המפורסמת על הטיטאניק, זו שמתעקשת לנגן בזמן שכולם רואים את הקרחון באופק? זו היתה תחושה קשה מאוד, אבל נדמה לי שהפיתרון שלה מגיע בעונה הזאת - וביתר שאת, אחרי המשחקים של אתמול.

וזה קרה בגלל שלושה אוהדים: יאיר הורן, שאוהד את הפועל ב"ש; רומי גונן, אוהדת הפועל חיפה; ואמילי דמארי, שמכבי תל אביב היא עולמה. שלושת האנשים הללו חוו את התופת הקשה ביותר שבנאדם חי יכול לעבור - הם היו בחושך של החושך, בשבי של ארגון טרור אכזרי, מאות ימים. וברגע שיצאו, הדבר שאליו הם חזרו כמעט מיידית - היה הכדורגל. הורן ביקש שהמסוק שלו יעבור מעל טרנר, גונן הגיעה למשחק שנייה בערך אחרי שהשתחררה - ודמארי, שבשבי עוד סופר עליה שסירבה ללבוש אדום (כי אדום זה הפועל), שלחה את המסר הראשון עוד מבית החולים לחבריה ביציע. כל זה, כמובן, לצד מחוות נוספות - דוגמת החולצה של הירש גולדברג-פולין ז"ל, שנשלפה אחרי השערים שכבשה הפועל ירושלים.

שלושתם חזרו הביתה מזמן, אבל אתמול הם חזרו לבית השני שלהם - אל המגרש. לקהל הגדול, לתשוקה שהיוותה עבורם את החיים עצמם. וזה הלקח שאני למדתי משני הטקסים המרגשים, בטרנר ובלומפילד - המחשבה שלנו, לפיה יש ציר שנקרא "החיים" וציר שנקרא "הכדורגל", היא מלאכותית. אפילו עבורם, שלכאורה היו להם דברים קצת יותר "חשובים" לדאוג להם, הכדורגל חי ונשם בליבם - גם במצבים הכי קשים. הם ידעו טוב מאוד שכמאמר החלוץ האגדי דני רוחאס, "הכדורגל הוא החיים". ואי אפשר להפריד ביניהם.

לא משנה מי תניף צלחת בסוף העונה הזאת, עונת 2024/25 תהיה העונה שבה - מילולית - הכדורגל חזר הביתה. אחרי תקופה שבה נדמה שהיה מרחק בין הממסד הכדורגלני לבין האוהדים שהם הלב הפועם, בעונה הזאת לא רק אוהדים חזרו - אלא כל הענף הבין מה חשוב, ומה פחות חשוב. המלחמות הישנות קצת זזו הצידה, לטובת חיבורים - אפילו בין קבוצות שלא מתות אחת על השנייה ביום יום. לרגע אחד, היה כאן דבר גדול יותר.

"וכשתעלי לדשא, הגעגוע יתחלף בשיגעון", שרה אמילי דמארי עם אוהדי מכבי ת"א ברגע הספונטני והמרגש שחווינו אתמול. לא היה צריך להיות אוהד מכבי ת"א כדי להרגיש את העוצמה של הרגע הזה. כל מי שהענף זורם בדמו, נדמה לי, ראה ברגע הקטן - והלכאורה מטופש הזה - את ניצחון החיים. כי הכדורגל הוא המקום שאליו אנחנו הולכים כדי לחיות. וכמו שכבר שרו פעם - משוגע זאת לא מילה גסה יותר.

2. היי דרומה. נדמה שכמו ב"דלוריאן" המפורסם, חזרנו תשע שנים לאחור. שוב, מאבק האליפות יוכרע בין שתי קבוצות - מכבי תל אביב בפינה אחת, והפועל באר שבע בפינה האחרת. אחרי פגרת הנבחרות, הן הולכות להיפגש שוב למשחק עונה שאין גדול ממנו - וככל הנראה, אם לא יקרה משהו חריג, אחת מהן תהיה זו שתניף בסופו של דבר את הצלחת.

שתי הקבוצות, בסופו של דבר, מגיעות למשחק בהפרש קטן - לא רק בטבלה, אלא גם ביכולת. שתיהן נתקלו ביריבות אמביציוזיות לכאורה, אבל כאלה שאיבדו עניין בליגה; ושתיהן שיחקו את המשחק שלהן. באר שבע מול מכבי נתניה עשתה את זה בדרך ה"באר שבעית", כזו של שליטה בכדור, יציבות וניצחון 0:2 - כמו בכל העונה. אבל במכבי ת"א, לדעתי, היה משהו אחר שניצת בקהל הצהוב - שחלחל גם לשחקנים.

בהחלט אפשר לקרוא לזה "אפקט דמארי". הרגע של הקהל הצהוב עם החטופה שחזרה מהשבי לפני ה-0:3 נגד הפועל חיפה, נדמה לי, העיר מחדש את כל המעורבים. היה משהו קצת רדום במכבי של השבועות האחרונים - היא שידרה משהו מאוד אפאתי, כזה שעשה את הדברים שצריך כי צריך - אבל נעדר את שאר הרוח, את "הרבאק" שהיה למכבי ת"א בעונות גדולות אחרות. את הרצון לפרק.

ראית את זה ממש בדקות הראשונות, שמכבי ת"א לא באה לזה כמו עוד משחק רגיל - אולי כי היא הבינה שיש משהו חשוב יותר על הכף, שהאליפות היא ברת השגה ושעם הרצון זה אפשריץ. ואם האנרגיות האלה יימשכו גם לטרנר, לדעתי - למכבי ת"א יש יתרון לא צפוי. השאלה היא כמה האנרגיות האלה יוכלו להישמר, גם לאורך הפגרה הארוכה.

3. לצפון באהבה. אם עונת 2023/24 לנצח תיזכר כ"עונת המלחמה", נדמה לי שהכותרת של העונה הזאת - מלבד אותה חזרה הביתה - היא גם "עונת ההתאוששות". העונה שבה הצלחנו, גם כחברה אבל גם בתוך הענף, במובן מסוים (ולא מלא) להתאושש מהטראומה שעברה ב-7.10, ולנסות להמשיך את החיים. הדוגמא המובהקת לכך מגיעה לאו דווקא מהדרום, אלא דווקא משתי הקבוצות הצפוניות.

שתי העולות מהליגה הלאומית, עירוני קריית שמונה ועירוני טבריה, היו צריכות להתמודד לא רק עם אתגר מקצועי - עם השדרוג שנדרש מקבוצה שעולה לליגה הראשונה; אלא גם עם אתגר חיצוני - העובדה שלשתי הקבוצות, במשך זמן רב, פשוט לא היה בית לחזור אליו. ק"ש וטבריה ייצגו העונה גם חבל ארץ שלם, שהיה מוכה מתקופת המלחמה, אבל גם סימנו את ההתאוששות שלו - בעונה המרשימה של שתי הקבוצות.

כאן, כמובן, שהסיפורים נפרדים - ק"ש לא מארחת בצפון, אלא בנתניה; טבריה בכל זאת משחקת יחסית קרוב, בנוף הגליל. ק"ש גם קבוצה שהגיעה עם משאבים יותר עמוקים למהלך הזה. ועדיין, נדמה לי שהעובדה שאחת מהן נשארת בליגה כמעט מתמטית כבר עכשיו, והשנייה בדרך להישרדות - היא מדהימה. היא הישג בלתי נתפס לא רק ברמה המקצועית של שני מאמנים טובים ואנדרייטד, שי ברדה ואלירן חודידה, אלא בעיקר של מועדונים שידעו להחזיק את עצמם - לא לתת לסערה להתרגש אליהם, ולהמשיך לעבוד בשקט.

ואם אצל ק"ש יש עוד הבנה להישג - מפאת העובדה שמדובר בכל זאת במועדון יחסית ותיק, שאפילו לקח פה אליפות וגביע פעם; ההישג של טבריה מרגש שבעתיים. כי חומר השחקנים שלה, על פניו, לא נראה כזה ששווה ליגת על - במקרה הטוב, זו קבוצת לאומית מחוזקת בזרים. אבל חודידה והמערכת סביבו ידעו, למרות פתיחת עונה קשה, לייצב, לחזק במקומות הנכונים בינואר, ובסופו של דבר לייצר הישרדות שתהיה, ללא ספק, ההישג הכי גדול בתולדות הכדורגל הטברייני. אי פעם.

ואולי זה גם סימן שבו הכדורגל והחיים, שוב, מתחברים להם - אולי ההצלחה של ק"ש וטבריה, נגד הסיכויים, היא גם הוכחה שהצפון עוד יתעורר לחיים - אחרי שנה וחצי איומות.