שנה ליום הנורא: אופיר אנגל בעדות מצמררת

היום לפני שנה, מדינת ישראל חוותה את היום הקשה ביותר בתולדותיה לאחר שמחבלי חמאס פרצו את הגדר והחלו בטבח הנורא של ה-7 באוקטובר. מי שחווה מקרוב את מה שהתרחש באותו היום הוא אופיר אנגל, שנחטף מקיבוץ בארי והיה בשבי החמאס במשך 54 ימים, לפני שחזר בעסקה. בהמשך, אופיר זכה להניף את גביע המדינה יחד עם קבוצתו האהובה, הפועל ירושלים. על כל מה שעבר עליו בשנה האחרונה סיפר לערוץ הספורט בפרויקט המיוחד לציון שנה ל-7 באוקטובר. 

"קוראים לי אופיר אנגל, אני בן 18 מקיבוץ רמת רחל. ב-7.10 נחטפתי מקיבוץ בארי וחזרתי אחרי 54 ימים בשבי החמאס. ב-7.10 הייתי אצל יובל בת הזוג שלי בקיבוץ בארי בסופ"ש סטנדרטי. בבוקר ב-06:30 התחילו האזעקות והעירו אותנו, חשבנו שזה עוד סבב של אזעקות, רקטות, שזה ייגמר ויפנו אותנו. ככל שעובר הזמן אנחנו מבינים שמשהו אחר קורה ושיש חדירת מחבלים, אנחנו נשארים בממ"ד ולא יוצאים. חברים מתחילים לשלוח הודעות שהבית שלהם נשרף, המחבלים בבית שלהם".

"אחרי 6 שעות המחבלים פורצים את הבית של יובל, שומעים אותם מסתובבים בבית ובסוף מגיעים לממ"ד. ניסינו להחזיק את הממ"ד אבל בסוף הם הצליחו לפרוץ אותו. הם פתחו את הממ"ד, ירו בכלב שלה והוציאו את כל מי שהיה בממ"ד שזה בעצם אני, יובל, ההורים שלה ושתי האחיות הקטנות שלה. המחבלים הכניסו אותנו לתוך האוטו, אותי את עמית שני, עוד נער מבארי ואת יוסי שרעבי, אבא של יובל".

"היינו שלושתנו מאחורה והמחבל נהג, עוד מחבל לידו עם רובה מכוון אלינו ונוסעים פשוט לעזה. בדרך רואים מלא אזרחים עזתיים שגנבו ציוד מבארי וכל הגדרות פרוצות, כאילו זה נורמלי. לא היה שום צבא. הגענו לעזה, המחבל ישר מכניס אותנו לתוך הבית שלו, מתחיל לשאול אותנו שם שאלות, קושר לנו את הידיים מאחורי הגב, מחפש אצלנו GPS ומזמין חברים שלו שיבואו לראות מה הוא תפס, כאילו אנחנו חיות בגן חיות, ככה זה הרגיש קצת. פשוט באו, שמחו וצחקו, כאילו מבסוטים על המחבל שחטף אותנו. פחד מטורף".

"באותו הלילה כבר העבירו אותנו לדירה אחרת, בדירה הזו היינו 26 ימים, אני עמית ויוסי, כל הזמן ביחד עם שני מחבלים ששמרו עלינו עם רובים, כל הזמן עם מחסנית בפנים".

מה עובר בראש?
"פחד מטורף ושוק, אתה לא מבין מה קורה, אתה לא מבין באמת שחוטפים אותך, אתה לא מבין את גודל הסיטואציה, את גודל החטופים, את גודל ההרוגים, אתה מתעסק בלשרוד. בימים הראשונים הביאו לנו קלפים, ושיחקנו קלפים שלושתנו כל התקופה, הביאו לנו שתי פיתות/פיתה וחצי ביום עם קצת מים וגבינה או בשר מקופסה".

"היינו נעולים בתוך חדר, לא יכולנו לצאת מהחדר, היה אסור לנו, לצאת אפילו לשירותים היינו צריכים לשאול אם זה בסדר שנלך לשירותים. אחרי 26 ימים העבירו אותנו לעוד בית, עם אותם תנאים רק שהחדר טיפה יותר קטן. בבית השני אמרו לנו כל הזמן שלא נחזור אף פעם ושאנחנו נמות בעזה ושההורים לא רוצים אותנו ושישראל לא רוצה אותנו, וניסו, ועשו עלינו, לא ניסו, עשו עלינו טרור פסיכולוגי".