איזונים ובלמים: התהליכים שעוברים של מכבי חיפה ובית"ר ירושלים
אחת מצאה את האקס פקטור שלה, השנייה חייבת להתייצב. סיכום משחקי השבת, בדגש על שתיים מהגדולות של הכדורגל הישראלי. וגם: האמירות של לוזון ומימר, האיש שלנבחרת ישראל פשוט אסור להפסיד, המאמן שעלול לאבד את תפקידו (שלא בצדק) בקרוב והקבוצות שאסור שנשכח
ויש בה לא מעט סימנים: הכניסה של קסנדר סברינה, השיפור החד ביכולת של ויטאל אנסימבה (אתמול הוא היה חתום על הניצחון), העלייה המטורפת ביכולת של דיא סבע (אצילי החדש?) והמעמד של דין דוד - שמשחקן שמשתף פעולה עם חלוץ גדול אחר, פיירו, הוא עכשיו השחקן שסוחב את ההתקפה של הירוקים על הגב.
אבל יש עוד סממן אחד משמעותי - והוא החזרה של דולב חזיזה. חזיזה קצת נמחק מהתודעה מאז הפציעה הכואבת שלו אי שם בספטמבר 2023 - מכבי חיפה סחבה את רוב העונה הזו בלעדיו, וגם את רוב ההכנה שלה העונה. אבל אתמול נגד בני סכנין, ראית שוב את חזיזה שהכרת - תוקפני, בכל מקום ומעל הכל ווינר.
וזה יכול להיות אותו "אקס פקטור" שמכבי חיפה מקווה לו בקרב מול מכבי תל אביב. שחקן שיקנה לקבוצה החדשה והמתגבשת הזאת את סממני הווינריות שהיו בקבוצה הגדולה הקודמת של חיפה תחת ברק בכר - שחקן שיש לו השפעה בכל נגיעה על המגרש, וגם בצדדים שלא קשורים לכדורגל. והנוכחות שלו על המגרש יכולה לא רק לשנות את מכבי חיפה - אלא גם את יחסי הכוחות מול היריבה הגדולה מתל אביב.
2. בית"ר. ברמת האתוס ההיסטורי (אם יש כזה דבר), בית"ר ירושלים והגנה זה לא משהו שהולך ביחד. כשהיו שם מאמנים הגנתיים מדי, בדרך כלל האקו סיסטם של בית"ר ירק אותם החוצה. כן, דרור קשטן היה קפדן מאוד עם השחקנים שלו, אבל הכדורגל שהוא שיחק בבית"ר היה כדורגל של התקפה - ולאו דווקא של הגנה. הוא זה שטבע את המשפט האלמותי "תחטפו שתיים ותתנו ארבע", שהוא - אם תרצו - לב הפילוסופיה הבית"רית.
ויכול מאוד להיות שברק יצחקי ואלמוג כהן בנו קבוצה שחושבת ככה. שמאמינה, אם לצטט פרשן גדול אחר שכתב כאן פעם, שהגנה זה אוברייטד - שבית"ר ירושלים אמורה לנצח דרך ההתקפה שלה. שהמטרה היא ללחוץ גבוה, להשיג את הכדור, ומשם - קדימה, קדימה, קדימה. אבל המשחק מול קריית שמונה אתמול הוכיח שזה משהו שיהיה קשה לסחוב לאורך זמן.
כי בסופו של דבר, התקפה גם בנויה על תבניות - אבל בעיקר על יכולת אישית. ומספיק ערב אחד לא טוב של ירדן שועה (כמו שהיה לו אתמול), כדי שהחיסרון יורגש - והעובדה היא שבסגל של בית"ר, כך כנראה יצחקי מאמין, אין תחליף אמיתי למספר שבע. תוסיפו לזה ערב קצת פחות מדויק של מיירון ג`ורג`, וגם יכולת טובה יחסית של טוואמסי (שמגיע פעם כן ופעם לא), ותגלו שזה משהו שכשהוא הולך - אז הוא מצוין. אבל הוא לא תמיד יילך. וגם המסירות המצוינות של דור מיכה ייגמרו מתישהו.
אם בית"ר ירושלים רוצה להצליח לאורך זמן, היא צריכה לצד הברק ההתקפי (ראיתם מה עשיתי שם), גם יציבות הגנתית. ואתמול, כשז`אן מרסלן (כנראה מסיבות בריאותיות) חווה ערב לא מוצלח - בית"ר היתה פרוצה מדי בחלק האחורי, ואפשרה יותר מדי לק"ש להגיע להזדמנויות. בית"ר צריכה למצוא את הציוות ההגנתי שלה וללכת עליו (אורי דהן, כנראה, לא מספיק טוב), יחד עם סורו, כדי שייתן את הגיבוי - ויאפשר להתקפה של בית"ר לזרוח, ולהוביל אותה להיות קבוצה מנצחת.
אבל מה לעשות שאנחנו לא ממש במצב אידיאלי? וגם לצד השני, נקרא לו הצד של יו"ר המנהלת ארז כלפון, יש טיעון - ואפילו טיעון רב משקל. כי עם כל הכבוד לטיעון לפיו "כבר עצרנו את הליגה ב-7.10 ואז חזרנו", הוא לא לוקח בחשבון את המציאות ששונה עכשיו. האיום היחסי שיש היום על מדינת ישראל (כפי שמתבטא גם בהוראות פיקוד העורף, למשל אלה שביטלו את המשחק בין בית"ר למכבי חיפה באמצע השבוע - פשוט כי אוטוטו ייפלו עלינו כמעט 200 טילים איראניים, וקצת קשה לשחק ככה) הוא גדול יותר ממה שהיה אז. ואנחנו גם במצב נפשי אחר.
ב-7.10, הרבה אספקטים של החיים שלנו נסגרו. זו היתה תגובה אוטומטית, פוסט טראומטית, למה שעברנו. במובן הכי פשוט של המילה - לאף אחד (שחקנים, מאמנים, בעלים, אוהדים) לא היה ראש לכדורגל באותו זמן, אז פשוט לא היה כדורגל. עכשיו, גם אם המציאות מאוד קשה ומייסרת (וזה שהזמן חלף לא ממש עזר לפצעים להגליד, כמו ששר אריק איינשטיין ז"ל), יש לנו את היכולת המסוימת לנשום - לצד הכאב - ולנסות ולהחזיק את המשחק בחיים. ואנחנו גם מודעים לאלטרנטיבה.
כי מנהיגות היא לא לבחור בין ברירה טובה לברירה רעה - אם כך, מה החוכמה? אלא לבחור בין שתי ברירות רעות, ולנסות לבחור ברעה פחות. מה שלדעתי לוזון מתקשה להבין הוא שהחלטה עכשיו - בהינתן הסיטואציה הפסיכית שאנחנו נמצאים בה - לעצור את הכדורגל, כרוכה במשמעויות הרבה יותר גדולות מאשר שלא יהיו משחקים חודש. בפעם הקודמת, דקה אחרי שהפסקנו את המשחקים - כל השחקנים הזרים טסו מפה. בפעם הקודמת, בדחילו וברחימו ועם הרבה מאמצים, רובם חזרו. האם גם הפעם זה יקרה? בפעם השנייה תוך שנה? לא בטוח.
וכן, בסופו של דבר יש ערך אבסולוטי לכדורגל. יש ערך לזה שהחיים יימשכו (עד כמה שאפשר, בהתאם להוראות), יש ערך למי שנמצא בחזית ואולי לראות את הקבוצה שלו יעשה לו קצת טוב בתוך האש והעשן, וכן - אפילו למילה המעצבנת והשחוקה והאיומה הזאת שנקראת "אסקפיזם". אלטרנטיבה שמשקפת, גם אם היא אשליה, סוג של נורמליות במציאות לא נורמלית - שמלווה אותנו כבר שנה.
יכול להיות שעוד מעט פיקוד העורף יוריד על כולנו את השאלטר - יכול להיות שבאמת אי אפשר יהיה לשחק, פשוט כי יהיה מסוכן מדי. אבל עד אז - לדעתי - ההחלטה הנכונה היא לשחק כמה שיותר. אפילו בגרסה המתסכלת והמייאשת של המשחק הזה, ללא האוהדים.