להתרגש איתה: הפועל באר שבע מתחילה למצוא זהות

כי מכבי נתניה האמיתית עוד לא הופיעה לליגה העונה - בעיקר בהקשר של שני זרים, הריברטו טבארש ופרדי ורגאס, שעוד לא שיחקו ביחד. נתניה הגיעה לליגה פצועה, וזה לא אפשר לה לבוא במלוא כוחה - מה גם שלוח המשחקים לא בדיוק שירת אותה, עם משחקים מול ריינה, מכבי חיפה ובית"ר על ההתחלה.

מכבי נתניה, כמו לא מעט קבוצות בליגה, מלמדת אותנו כמה חשוב לחכות עם הזעם והכעס. היא עברה שינוי די גדול בקיץ, עם לא מעט שחקנים חדשים ושינוי די משמעותי בהרכב הפותח. מהפכות שכאלה לא קורות בן לילה, אבל ככל שיעבור הזמן - ונתניה גם תקבל יריבות קצת יותר נוחות - יכול להיות שנתניה תיראה הרבה יותר טוב ממה שאנחנו חושבים. בוודאי יותר ממה שחשבנו עד כה.

3. המציאות. אומרים שכדורגל הוא בריחה מהמציאות, וזה בהחלט מה שהרגשנו בעונה האחרונה - כשאוטוטו אנחנו מציינים שנה ל-7.10. כשהמציאות היא קשה יותר ממה שחווינו כל חיינו, יש צורך עמוק לצאת מזה - בעזרת תרבות, וספציפית כדורגל, שיוכל לספק מצב שונה.

והאירוע שבו נציגי פיקוד העורף ביקשו משופטי המשחק בין טבריה לסכנין לסיים, עוד לפני השריקה, היה סמלי במיוחד. כי הוא המחיש כמה בתוך כל הרצון שלנו לייצר מציאות אלטרנטיבית דרך הכדורגל - המציאות הקשה כל הזמן חודרת פנימה. בין אם בפרשת השלט (המטופשת ככל שתהיה), ביזוי ההמנון של סכנין ומה שקרה אחריו, וגם האירוע הזה - כולם מסמנים את הדרך שבה המלחמה, והטראומה הגדולה, מחלחלת עמוק לתוך המשחק שחשבנו שתמיד יישאר חסין.

ובפעם השנייה, שוב קיומו של משחק כדורגל עומד בספק - בגלל הנחיות פיקוד העורף. גם בעונה שעברה, במחזור החמישי - הכדורגל הזדעזע עמוקות. עד כדי כך, שלא שיחקו כאן ליגה חודש שלם, בשל המצב וההשלכות שלו. התסריט הזה, כך נדמה, חוזר על עצמו שוב. זה יהיה אתגר לא פשוט לקבוצות, למנהלת, להתאחדות - איך בכל זאת לקיים את הכדורגל, והשאלות הגדולות עוד תישאלנה. בינתיים, ננסה לחלוב מה שיש - ולקוות שהמפלט האחרון שלנו יישאר לעמוד, גם בתקופה הקשה הזאת.