sportFive1295931 (צילום: ספורט 5)
צילום: ספורט 5
סולידריות? לא אצלנו (אלן שיבר) (צילום: ספורט 5)
סולידריות? לא אצלנו (אלן שיבר) | צילום: ספורט 5

אחד הביטויים היותר שחוקים ולעוסים מדבר על הכדורגל בתור "מראה של החברה" - כלומר, מיקרוקוסמוס שמשקף בצורה מושלמת את העם שממנו הוא בא. האנשים, העדות, הדתות שמרכיבות את הקהילה שהיא מועדון הכדורגל - והעימותים עם מועדוני כדורגל יריבים. אם אתה רוצה להבין אומה, או מדינה, לך לראות משחק כדורגל במדינה שלה. שם, כנראה, תוכל לפגוש את כל המאפיינים שלה באופן חד וברור. לתוך הפרצוף, לטוב - ובמקרים רבים גם לרע.

ואם זה נכון, הרי שהכדורגל שלנו משקף במידה רבה את הנטייה שקיימת בתוך החברה כולה: ההתפצלות לשבטים. נדמה שהמחאה שמשתוללת ברחובות בחודשים האחרונים רק הדגישה כמה מדינת ישראל היא לא באמת קולקטיב - אלא אוסף של ציבורים וקהילות שחיות על אותו שטח, אבל לא ממש מוצאות מכנה משותף. על הבעיה הזאת כתבו רבים וגדולים ממני.

איך זה קשור לכדורגל? כי עושה רושם שגם הכדורגל הישראלי מורכב משבטים: מהקבוצות, ומאוהדי הקבוצות, ומהאנשים שמובילים אותם - שחושבים אך ורק על אינטרס פרטי ואישי. שלא מנסות להסתכל, בשום שלב, על טובת הכלל - ועל הבנה שמה שהיום דופק את היריבה השנואה, מחר ידפוק אצלה בדלת.

קחו, לדוגמא, את הפועל ירושלים - מועדון כדורגל שבנה את עצמו (בלי ציניות) מחדש בצורה מפוארת. בדרך ארוכה ואיטית, המועדון שלפני 20 שנה נחשב להיסטוריה בנה את עצמו מחדש - ליגה אחרי ליגה, דרך הפועל קטמון, והצליח להרים מחדש את הצד האדום של העיר, בדרך לעונה מדהימה. אבל דווקא היום, המועדון הזה (על אף החלקים היפים שבו) התגלה בקלונו. שעות אחרי שבית"ר ירושלים ספגה עונש הזוי ומגוחך מבית הדין, כל מה שהיה ליריבה מהצד השני של הכביש היה הודעה קצרה ולקונית שמבשרת ש"הפועל ירושלים מוכנה לשחק באירופה, אם תידרש לכך".

ברק אברמוב. חייב לקבל גב מהקולגות שלו (אלן שיבר) (צילום: ספורט 5)
ברק אברמוב. חייב לקבל גב מהקולגות שלו (אלן שיבר) | צילום: ספורט 5

כלומר, למרות שהפועל ירושלים - ספורטיבית - לא אמורה לשחק באירופה, היא תשמח לקפוץ על ההזדמנות ולהשתתף בקונפרנס ליג, כל עוד זה על חשבונה של היריבה השנואה בית"ר. כשהפועל תל אביב בכדורסל קיבלה את ההזדמנות לקבל כרטיס חופשי לליגת העל, אחרי שהיא הפסידה בסדרת הפלייאוף למ.כ. הבקעה - היא ויתרה. כי היא רצתה לעלות כמו שצריך, וכשמגיע לה. ואכן, שנה אחת אחר כך היא עלתה על הפרקט בדרך ספורטיבית. הפועל ירושלים לא למדה את הלקח הזה.

וזו לא טענה של אוהד בית"ר (גילוי נאות), כי אין לי ספק שבסיטואציה זהה - בית"ר היתה נהנית לעקוץ באותה הצורה. וכך גם הפועל תל אביב עם בית"ר, ומכבי תל אביב עם הפועל תל אביב, ומכבי חיפה מול הפועל חיפה, ונתניה מול הפועל באר שבע (לא שברור למה), כולם רבים עם כולם ונהנים לשמוח במפלתו של האחר. אף אחד לא חושב על כך שיש בעיות שפוגעות בכולם. וגם אם ברגע מסוים זה משרת אותך, מחר גוף דפוק ולא חכם יפגע בך בדיוק באותה הקלות.

ואפשר לדבר כמה שרוצים על בתי הדין. על הניתוק של הדיינים, על התובע, על ההתאחדות לכדורגל כולה. אבל האמת היא שהמעמד הזה שלהם קיים בזכותם של מי שבאמת מנהלים את הכדורגל - בעלי הקבוצות. איך אני יודע? הסבר אחד פשוט: אם מחר יעקב שחר, מיץ' גולדהאר, אלונה ברקת, ברק אברמוב והמינצברגים מחליטים לעשות יד אחת ולא לשחק בליגה עד שלא מתקנים את הדרוש תיקון - ההתאחדות לא תוכל לעשות מולם שום דבר. או שתיכנע, או שתקבל על הראש ליגה מתחרה (כמו אנשי הפרמייר ליג, שהלכו להקים ליגה עצמאית ב-1992, ליגה שמחזיקה ומשגשגת עד היום).

עד שעת כתיבת שורות אלה, בעלי חמש הקבוצות החזקות בכדורגל שלנו לא החליטו לעשות שום דבר. הם אולי כועסים, הם אולי משגרים הודעות לעיתונות (בעיקר כשזה נוגע לקבוצות שלהם, ואפס סולידריות כשזה מגיע לקבוצות אחרות) - אבל הם עוד לא הפעילו את הכוח שלהם באמת. לא ניסו להטות את המשוואה, בעזרת העוצמה הכלכלית והמהותית שיש להם בידיים. למה הם לא עושים? התשובה נמצאת אצלם. אני רק יכול לנחש.

והניחוש שלי הוא שהסדר הזה לא בהכרח מפריע להם. את הקנסות שהם משלמים לבתי הדין, הם בסוף מקבלים בחזרה בדרך כזו או אחרת. לאנשים עשירים כמו ברקת או שחר, בוודאי גולדהאר, לא ממש מזיזים ה-50 אלף ש"ח שהם צריכים לשלם כי איזה אידיוט זרק מצית. גם עם סגירה של שערים באצטדיון, או אפילו משחק רדיוס ללא קהל, הם יכולים להתמודד. האוטו שלהם מספיק רחב ויקר כדי לנסוע מטדי, או בלומפילד, לאצטדיון המושבה. המושבים במושבה נוחים באותה הצורה.

אז שוב, אנחנו חוזרים למי שהם לב המשחק - האוהדים. המצב כאן לא ישתנה עד שאוהדי הכדורגל, בכללותם, יבלעו את הרוק ויבינו שהם בדיוק באותה הסירה. אדומים עם צהובים, צהובים עם ירוקים, ירוקים עם סגולים. כן, זה כולל שותפות עם אנשים שלא נוח לכם איתם. אבל יש משימה שגדולה טיפה יותר מהאגו האישי ומהשנאות שהבאתם מהבית. עד שאוהדי הכדורגל לא יפעילו לחץ על הבעלים שלהם לשנות את הענף - בין אם דרך שינויי תקנון, או דרך מהלך גדול יותר של ניתוק מההתאחדות ויציאה לעצמאות - כלום לא יזוז, ואנחנו נמשיך לריב את מי בית הדין דופק יותר - ומי מרוויח ומי מפסיד.

שפת התהום לפנינו. הענף אמנם משגשג מעל פני השטח, האצטדיונים מלאים והכל מרגיש סבבה, אבל כל עוד הענישה ההזויה והיחס לאוהדים יימשך - הדור הבא כבר לא יבוא לכדורגל. וזו האחריות של כל מי שהענף אכפת לו, לעשות מה שצריך כדי לשנות את זה. איך? הפתרונות הם רבים, חלקם גם נמצאים על השולחן. אבל זה צריך להתחיל מהבנה פשוטה אחת:

אני, זה אתה, זה ביחד.