האמת חייבת להיאמר: למרות "ה-6 מ-6", והעובדה שאנחנו "עדיין בתמונה", זה לא היה חלון טוב של נבחרת ישראל. היכולת המקצועית, מול שתי נבחרות שברמת הפוטנציאל אנחנו אמורים לנצח, בתוספת האכזבה לאחר הקיץ שעברנו (ושעוד נעבור) עם הנבחרות הצעירות והפוטנציאל שהן הפגינו - הותירה טעם חמצמץ בפה. אבל עם כל הכבוד למה שקרה (או לא קרה) על הדשא, הוא נשטף כמעט מיד בזרם התודעה - לאחר שריקת הסיום בטדי מול אנדורה.
שריקות הבוז והקללות של הקהל בטדי למוחמד אבו פאני היו עוד מפגש (כואב) בין מה שנבחרת ישראל רוצה להיות - לבין מה שהיא באמת. אולי גם מפגש בין מה שאנחנו כחברה רוצים להיות - לבין מה שאנחנו. הרגע שבו הגזענות המכוערת, שבדרך כלל אנחנו חווים בעיקר בליגה (והופכת להיות כלי ניגוח בין קהלים), חלחלה גם לקודש הקודשים - לנבחרת הלאומית.
אבל זה, הרי, לא אמור להפתיע אותנו. הגזענות המכוערת כלפי אבו פאני היא רק המשך לתופעה רחבה יותר - לא רק בספורט, בהכל, והיא ההתפצלות של החברה הישראלית לשבטים. התחושה העמוקה שמגיעה ממקומות שרחוקים לגמרי מהדשא, שאנחנו לא באמת עם אחד ושהמכנה המשותף שהיה בינינו (או משל היה) קצת דהה עם השנים, שלא לומר נמחק לגמרי.
ואם בתחומים הגדולים יותר יש לתופעה הזאת מופעים בולטים יותר, בכדורגל היא בולטת לאור ההתפצלות לשבטים שלנו - הקבוצות השונות. והתחושה העמוקה יותר היא שלנבחרת ישראל אין באמת אוהדים - יש קהל שמגיע ליציעים ולובש כחול ולבן, אבל בפועל הקבוצה שלך קודמת לנבחרת בכל מצב.
זו הסיבה שערן זהבי או יוסי בניון סופגים שריקות באצטדיון סמי עופר של מכבי חיפה, זו אחת הסיבות שעומר אצילי ספג שריקות בוז בבלומפילד של מכבי תל אביב - ולהבדיל, זו אחת הסיבות שבגללה מוחמד אבו פאני צריך לרדת מטדי של בית"ר, אחרי שספג קריאות גזעניות. לכל סיפור כמובן יש את הנסיבות שלו, אבל קו אחד מחבר ביניהם - והוא הפילוג.
כלומר, הקהל שיושב ביציעים לא רואה בהם שחקנים שהם צריכים לעודד ומייצגים אותם, אלא יריבים - כאלה שהם צריכים להכשיל, למרות שהם לובשים את אותה החולצה. המשימה הלאומית לא משנה את האינסטינקט: כמאמר השיר, אתה אוהב את הקבוצה שלך ושונא את כל השאר. גם את הנבחרת.
וזאת בדיוק הבעיה עם הקריאות (המוצדקות) שלא לקיים משחקים בטדי - היא ממחישה את הכניעה לאותה מגמה של התפצלות לשבטים. היא מקבלת את העובדה שאנחנו חיים במדינה שבה הנבחרת לא מייצגת את כלל העם, ועכשיו היא מנסה ללכת בין הטיפות - ולמצוא את הדרך שבה יהיה פחות חיכוך בין המטרה המשותפת לבין השנאה האישית. מדובר בסוג של הרמת ידיים בפני המציאות, ולא ניסיון לעצב אותה מחדש.
כי זה לא צריך להיות ככה. במקומות קצת יותר גדולים מישראל, בהן יש שנאות מושרשות והיסטוריות, עדיין יודעים להתאחד ולגשר על הפערים. גם שחקני ברצלונה וריאל מדריד שמשחקים ביחד בנבחרת ספרד הם יריבים בלב ובנפש, אבל ברגע שהם צריכים לשחק ביחד בנבחרת - הם מניחים את זה בצד, מתבגרים ומבינים שיש משהו שגדול מהיריבות שלהם.
אבל למה ללכת רחוק? גם בנבחרת ישראל משחקים שחקנים שבליגה אפשר לראות אותם רבים אחד עם השני על כל קרן או אאוט - שלא לדבר על מה שהלך במהומה ההיא בטרנר. אבל הם מבינים את מה שהקהל, כנראה, לא מבין; הישג עם הנבחרת הוא יותר גדול מכל אינטריגות אישיות שיש ביניהם. שאם נעבוד ביחד, לכולנו יש רק מה להרוויח. וזה בדיוק המסר שהנבחרת צריכה להעביר - אם תרצו, זו המשימה שלה, שאולי אפילו גדולה יותר מהעפלה ליורו 2024.
בתוך מדינה שהתפצלה לגמרי לקבוצות קטנות ולשבטים, יש שמורת טבע שבה המטרה המשותפת מצליחה לנצח את כל המריבות - נבחרות ישראל. ההצלחה של נבחרת הנוער היתה בדיוק מה שאנחנו, כחברה, חולמים עליו - רגע שבו נבחרת ישראלית מכילה בתוכה את הפערים, אבל יודעת שיש משהו שמחבר בין מדמון ממושב עין בשור, חלאיילי מחיפה, תורג'מן מאשדוד, שיבלי מאום אל גאנם וקנצפולסקי מתל אביב. כמו ששר יהודה פוליקר - חיבור דמיוני שהיה עד עכשיו בלתי אפשרי.
והדוגמא הזו מתקדמת גם לנבחרת הצעירה, וגם לנבחרת הבוגרת - כולן מציעות אלטרנטיבה למי שמנסה לסכסך בינינו. שיש דרך אחרת. שיש משהו שמאחד ומלכד אותנו, גם כשנדמה שהפרויקט הישראלי כבר בלתי אפשרי לאיחוי. זה מה שספורט אמור לעשות - לתת לנו שיקוף טוב יותר של עצמנו. וזה בדיוק ההפך מהגזענות המכוערת כלפי אבו פאני.
מוחמד אבו פאני הוא ישראלי. לא פחות ממני, לא פחות מכם. הוא בחר לשחק ולהקריב מעצמו, אחרי עונה ארוכה ומתישה, כדי ללבוש את המדים הלאומיים - שמייצגים את כולנו. וזה לגמרי מספיק, כדי שהקהל שמתיימר לעודד את נבחרת ישראל - ייתן לו את הכבוד המינימלי הזה. והמשימה של הנבחרת היא להמשיך ולקיים את המודל הזה - להראות שיש קולקטיב ישראלי אפקטיבי ומצליח, שמתגבר על המחלוקות.
או במילים פשוטות יותר - ביחד, אנחנו כוח. ואין לנו דרך להתמודד עם הבעיות שלנו, על הדשא ומחוצה לו, בלי להיות יחד.
