נדמה ופעם בכמה שנים אנחנו חוזרים לאותה שאלה בכדורגל הישראלי, ולאותו דיון - מכסת הזרים בליגת העל. חיפוש קצר בגוגל ימצא לכם עשרות כתבות מהעשור האחרון עם עשרות החלטות שונות, דיונים, הצעות, התנגדויות, איומים וכעסים. קצת יותר מ-30 שנה אחרי שנכנסו הזרים לכדורגל הישראלי, ומדובר בנושא שעדיין מעורר יצרים בקרב מנהליו ואוהדיו.
הקיץ, למעשה בשני הקיצים האחרונים, קיבלנו נתון חדש למשוואה. ההצלחה חסרת התקדים ויוצאת הדופן של נבחרת הנוער, הוכיחה שיש פה צמא אמיתי להצלחה כחול לבן. כמעט 10% רייטינג באמצע הלילה, דמעות של התרגשות, מאמן שהפך לגיבור לאומי, וחגיגה שאולי יוצאת מפרופורציות, אבל מוכיחה כמה אהבה יש פה לכדורגל הישראלי.
מנגד, מגיעות השאיפות של הקבוצות הישראליות באירופה. ההצלחה של מכבי חיפה בשנה האחרונה בליגת האלופות, לא הייתה מתרחשת בלי הזרים שלה, ובלי הפגיעה יוצאת הדופן של גל אלברמן בשחקני חיזוק, שאין מה לעשות, פשוט לא נמצאים בשוק הישראלי. יבוא האוהד הממוצע ויגיד - "עם כל הכבוד לפיתוח השחקן הישראלי, אני אוהד את המועדון שלי. אני רוצה אצלי את השחקנים הטובים ביותר, ולא משנה לי מה תעודת הזהות שלהם".
העניין הוא, ששני הצדדים צודקים, אבל חשוב לזכור שיש פה איזון שראשי הכדורגל צריכים לחשוב עליו, איזון שבו הם דואגים גם לאינטרס של הכדורגל הישראלי והכדורגלן הישראלי, וגם לאינטרס של הקבוצות, וההצלחה שלהן באירופה, שבסופו של דבר מעלה את ערך ה"מוצר", מביאה קהל למגרשים, ומכניסה סכומי עתק למועדונים שמושקעים בין היתר בשחקנים טובים יותר.
ורגע, מה עם נושא היהודים והמתאזרחים שמגיעים ולא תופסים מקום של זר? קבוצות ליגת העל, ונראה שמכבי חיפה הפכה למומחית הגדולה ביותר (ומגיעה לה מילה טובה על עבודת הסקאוטינג), מצאו פטנט על מנת להתגבר על מגבלת הזרים. שוב, זה נהדר לקבוצה עצמה ויכול להיות שובר שוויון אמיתי אם אתה אכן מוצא שחקני חיזוק איכותיים, אבל האם אנחנו רוצים בליגת העל קבוצות בהן שחקנים ישראלים צברים הם מיעוט מובהק?
כמו שאנחנו מכירים מעולם הכדורסל, אין לנושא הזה פתרון חד משמעי שירצה את כולם. מכסת הזרים בליגת העל תעלה - אין ברירה אחרת, יש לזה תמיכה מובהקת, האינטרס של בעלי הקבוצות הגדולות ברור, וגם לנו, בתור אלה שרוצים ליגה כמה שיותר איכותית, זה יעשה רק טוב. להבדיל אלף אלפי הבדלות, גם הפרמיירליג לא הייתה הופכת למה שהיא אם היא הייתה מסתמכת על הכדורגלן האנגלי ואנשי המקצוע האנגלים, אז אדרבא בישראל.
אבל במקביל, חייבים לדון ולמצוא איזושהי תקנה שתאפשר לשחקנים ישראלים לקבל יותר דקות, ותסדיר גם את נושא המתאזרחים (דוגמאת עלי מוחמד ואנריק סבוריט). אולי הגבלה, אולי תמריץ לשיתוף שחקנים ישראלים, אולי קנסות לקבוצות שרושמות מעל מספר זרים מסוים. בשורה התחתונה, ואני בטח לא מחדש שום דבר - אם שחקני נבחרת הנוער והצעירה שכולנו כל כך מתלהבים מהם לא יהפכו לשחקנים לגיטימיים בכדורגל שלנו, ההצלחה הנוכחית לא שווה שום דבר, וזה לא יכול לקרות בלי דקות משחק.
בנוסף, אי אפשר לשכוח את התפקיד של ההתאחדות לכדורגל שצריכה למצוא פלטפורמה ראויה לאותם שחקנים. הרי בסופו של דבר, אנחנו יכולים אולי להגיד מאחורי המקלדת והמסך שהם צריכים לשחק, אבל המשרה שלנו לא על הכף, וכאשר מאמן יודע ששלושה הפסדים רצופים יסכנו את המשרה שלו, הוא יחשוב פעמיים אם לתת לשחקן להשתפשף בליגת העל דווקא אצלו. גם אחרי היורו האחרון ראינו את הפער בין מה שאותם צעירים עשו בשכבת הגיל שלהם למה שהם יכולים לתרום בפועל בליגת העל, והפתרונות צריכים להיות יצירתיים.
אז מה על הפרק? ליגת מילואים מסודרת, ליגת פיתוח, הטבות למי שישתפו צעירים. זאת צריכה להיות עבודה משותפת של כל ראשי הענף, על מנת למצוא את הפתרון שיאפשר גם הצלחה לקבוצות, וגם הצלחה לכדורגל הישראלי ולשחקן הישראלי.
