התקציר באדיבות תאגיד השידור כאן
העיניים רואות, הלב מתרגש - ורק המוח העקשן מסרב להאמין. נבחרת הנוער של ישראל, שהגיעה כאנדרדוג מובהק לאליפות העולם עד גיל 20, לפתע מוצאת את עצמה ברבע גמר הטורניר. תיאורטית, שלושה משחקים ממה שמישהו חשב שבכלל יכול לקרות. כמה זה נורמלי, ככה זה משוגע.
בטור הקודם שלי, אחרי יפן, כבר כתבתי כאן כמה נבחרת הנוער היא כמעט אירוע חתרני - כזה שהולך בכל הכוח נגד כל המוסכמות השטותיות שהנחנו על עצמנו. הלוזריות שניסינו להדביק לעצמנו בכוח, כדי לנסות ולהסביר את כשלונות העבר. כמה היא אנטי וירוס לכל המחלות שהמצאנו לעצמנו. אז הנה לכם, עוד חתרנות: נבחרת שלא רק גונבת גול בתוספת הזמן, אלא מנצחת - פשוט כי היא טובה יותר.
ככה. בלי "הקריסה המנטלית", בלי "השריר הקצר" או "השכל הקצר". נבחרת ישראלית שבדקות האחרונות משחקת רגוע - כי היא יודעת שהיא יותר טובה, ופשוט לוקחת את מה שמוטל על הרצפה. כמובן שזה הגיע אחרי מיליון החמצות, אבל בסוף - השער הגיע כי היתה על הדשא נבחרת אחת שבאה לנצח, ואחרת שהתפללה שהשופט ישרוק. ווינריות בנבחרת ישראל. חתרנות, כבר אמרנו?
ונדמה שכל אוהד ישראלי היום נקרע בין שני קטבים מנוגדים: האחד, הוא הצורך להכניס לפרופורציות. לזכור שאחרי הכל, ולמרות ההישג הסופר מרגש הזה - מדובר רק בנבחרת נוער. שהמשחק נגד אוזבקיסטן היה בוסרי ומלא בטעויות - כי זה מה ששחקנים בגילאים האלה עושים.
הם כישרון גולמי - לפעמים כישרון גדול, שיום אחד יתפתח לכדי שחקני כדורגל מגובשים. זה גם היופי בטורנירים האלה - לראות שחקנים שעוד לא נכנסו לתוך המכונה המשומנת שנקראת "הכדורגל המודרני". שעדיין משחקים כדורגל טהור ובסיסי. לפני החוזים והיחצ"נים ועורכי הדין והמשכורות הגבוהות.
ההישג הזה של נבחרת הנוער הוא הישג ענק, שאין סיבה (וגם אין צורך) לגמד או להקטין. ובכל זאת, גם הניצחון בלילה המתוק של ה-31 במאי הוא לא "הכי גדול שהיה פה". היו פה נבחרות שהגיעו לנצחונות ענקיים, היו פה קבוצות ששברו תקרות זכוכית - ההיסטוריה של הכדורגל הישראלי ארוכה, ומלאה ברגעים מאושרים ומרגשים (לכל אחד שקורא את הטקסט הזה יש לפחות חמישה שהוא חושב עליהם בדיוק עכשיו).
ומצד שני, מי בכלל רוצה לשים אותו על הרצף? למה צריך להשוות אותו למכבי חיפה של ליגת האלופות, או להפועל תל אביב שעשתה גביע אופ"א, או לנבחרת ישראל שניצחה בפארק דה פראנס? הרי כל הישג כזה חי בפני עצמו, קסום בפני עצמו, ייחודי בפני עצמו. וכך, גם האירוע המדהים שאנחנו נתקלים בו עכשיו.
כשמנתקים הכל מהקשר - בסוף זו קבוצה שכיף לאהוב. עם שוער נמרץ וקופצני, עם שני בלמים הרמטיים וכובשים, עם חלוץ אחד קסום ומלא בכישרון, עם שחקני כנף שהכדור דבוק אליהם לרגל - וכל מיני גיבורים לרגע. עומר סניור, ענאן חלאיילי, חמזה שיבלי - ילדים שעד לא מזמן, ספק אם מישהו הכיר, ועכשיו הפכו לכוכבים.
ואופיר חיים - מאמן עם סיפור חיים מעורר השראה, עם יכולת מדהימה להרים וללכד את חבורת השחקנים שסביבו. גם אם הם לא היו מפה, אי אפשר שלא להתאהב בחבורה הזאת. חבורת שחקנים שאיש לא האמין בה, אבל היא האמינה בעצמה - עד הסוף. עד הדקה ה-97.
כן, הגענו לקוטב השני - היציאה מפרופורציות. כי מותר לנו. מותר לנו ליממה אחת לפחות להשתגע משמחה. לראות עוד פעם ועוד פעם את התקציר, לשמוח באמת עד הסוף. בלי לחשוש מהמכה שעוד מעט תבוא, בלי לפחד כל הזמן שמשהו יקלקל את השמחה. פשוט ליהנות ולאהוב את המתנה הזאת שניתנה לנו מהשמיים - מהענאן חלאיילי.
בתקופה שבה רבים מספידים את הקולקטיב הישראלי, שבה יש מי שחושב לפצל אותו או להסתגר בתוך השבט של עצמו - מגיעה נבחרת הנוער של ישראל ומציבה סיפור ישראלי אלטרנטיבי. כזה שמורכב מבני כל הדתות, מכל המגזרים, מכל האמונות. שיש בה קשר ממושב עין הבשור ושחקן כנף מסכנין וחלוץ שגדל באשדוד - כולם עם אותה המטרה, שרים את אותו השיר, תוקפים לאותו השער.
בעולם שבחוץ, שיתוף פעולה שכזה לעתים נראה בלתי אפשרי. הוא הוספד לא פעם. על הדשא של מנדוסה, אפשר לראות כמה הוא יכול - וצריך - לנצח.
אושרת עיני, הפרשנית הנהדרת שנמצאת במנדוסה, קראה לה "נבחרת ישראל החדשה". אני חושב שזו בעיקר ישראליות חדשה. ישראליות חדשה-ישנה. כזו שמבינה שבסוף, אחרי כל ההבדלים בינינו, יש בכל זאת את הדבר שמאחד אותנו - שמקרב בין אנשים שאולי חושבים אחרת, אבל מבינים שהם כאן יחד. אין לנו ארץ אחרת, ואין לנו מטרה אחרת חוץ מניצחון.
החלום של נבחרת ישראל נמשך, כשכולנו ערים כדי לחוות אותו. גם אם זה ייגמר בשבת, את הימים האלה - אף אחד לא ישכח.
