בעולם הספורט בכלל, ובכדורגל בפרט, כמו בחיים - יש לנו כבני אדם נטייה לחפש תוצאות מיידיות. ריצה אחרי השורה התחתונה, אחרי הכותרת הבוהקת, אחרי הפוש באתר הספורט. איך אפשר לסכם משהו בצורה חדה וחד משמעית. אבל האמת היא שהמציאות לא תמיד מתנהלת בכללים האלה - והדברים הגדולים באמת שאנחנו חווים מתגלים באמת רק כעבור זמן.
"חתונה לבנה" של שלום חנוך נחשב היום לאחד מאלבומי המופת בקריירה שלו - אלבום שפרץ דרך במוזיקה הישראלית, ושינה את הסאונד המקומי. בזמן אמת הוא מכר מעט מאוד עותקים. רק בדיעבד, אחרי שנים, הבינו את האיכות שיש בשירים ובאלבום כולו. 40 שנה אחרי שהאלבום יצא, הוא כזה שעושים לו תקליטי מחווה והשירים ממנו מגיעים לקונצרטים עם אלפים בקהל.
הלקח ברור: כשאנחנו קרובים מדי לאירוע, לעתים אנחנו מתקשים לראות את התמונה הגדולה. הפגמים הקטנים והפחות חשובים נגלים לעיני כל, ומונעים מאיתנו להבין את המאורע שהתרחש באמת. כי בעוד 10, 15 ו-20 שנה, כשנחשוב על האליפות הזו של מכבי חיפה - לא נזכור את המעידות הקטנות בדרך. לא את ההפסדים להפועל ירושלים, ולא את הדקות הלא טובות נגד באר שבע, ולא את הבומבות של ערן זהבי לחיבורים של ג'וש כהן. אוהדי הקבוצות שהיו בצד המנצח יזכרו את אלה לנצח, ובצדק, אבל בסיפור האליפות הגדול - הן תהיינה רק הערת שוליים. מה שיישאר, זה האליפות. והכוכב.
בסופו של דבר, האליפות של מכבי חיפה מגיעה אחרי שהיא מובילה את הטבלה - מעשית - כל העונה. הפועל באר שבע נתנה לה פייט אדיר, והפעילה עליה לחץ לעתים מאוד קרובות, אבל לא באמת עשתה את המהפך. בעונה מורכבת, ארוכה ומלאת מהמורות, הירוקים נתנו את הטון לאורך כל השלבים - גם בשקיעה המתבקשת אחרי הקמפיין הסוחט והמסחרר של הירוקים בליגת האלופות. המעידות והקשיים הקטנים בדרך הם חלקים מובנים בתהליך, אבל גם אם עכשיו הם נראים גדולים למדי - במבט העל, הם לא חשובים באמת.
ומעבר לכל, זו גם שבירת תקרת הזכוכית. מכבי חיפה תמיד ידעה לפרוץ דרך ביחס לאירופה - היא היתה הקבוצה הראשונה שהצליחה באמת ברמה היבשתית (עם ההגעה לפנדלים מול פארמה הגדולה כבר ב-1993), הראשונה שהיתה בשלב הבתים, הראשונה שהגיעה לשם פעמיים, וכעת גם הראשונה שמצליחה לשרוד שלב בתים אירופי ועדיין לקחת אליפות. ואם בפעמים הקודמות, זה נגמר בדחיקה או בזכייה דרמטית, כאן זו היתה זכייה משמעותית - בפער לא קטן של נקודות, וכשהיא מגיעה לפלייאוף רעננה ואיכותית מכולן.
המשחק הראשון של מכבי חיפה נגד אולימפיאקוס נערך ב-20 ביולי, 2022. האליפות נחגגה ב-15 במאי, 2023. עשרה חודשים (ברוטו - כולל ההפסקה לטובת המונדיאל בקטאר) של ריצה אינטנסיבית, בלתי פוסקת, עם שיאים אדירים שלא פשוט להתאושש מהם. משחק מטורף כמו המפגש עם פריס סאן ז'רמן (כנראה הקבוצה הכי נוצצת שנחתה כאן למשחק תחרותי), או הניצחון הגדול על יובנטוס, הם שיא שלא קל לרדת ממנו לריינה או חדרה. ועדיין, אליפות שאי אפשר, וגם לא צריך, לגמד או להקטין.
כמו עם כל אלופה, מיד תגיע שאלת המקום בהיסטוריה. כאלה אנחנו, כבני אדם. אוהבים לדרג ולהשוות. האמת היא שלכל אליפות, גם בהיסטוריה של מכבי חיפה וגם בכלל, יש את הטעם הייחודי שלה. 93/4 תמיד תיזכר בתור העונה ללא הפסד, האליפויות של גרנט בתור התארים של יוסי בניון, האליפויות של אלישע לוי בזכות המאבק העיקש וההגנה החזקה. את חיפה של 2023 - כנראה שנזכור בגלל ברק בכר. פנומן אמיתי בתחום האימון, עם קריירה מטאורית (שש אליפויות ב-11 שנה) ותחושה שהטוב עוד לפניו.
וגם את ברק בכר, כנראה, ייקח זמן עד שנבין. רק כשנתרחק מהטעויות הקטנות או מהבעיות שהיו לו בדרך (והיו), נבין שהיה כאן כישרון אימון יוצא מגדר הרגיל. מישהו שהצליח, שנה אחרי שנה, במועדונים מתחלפים (ולא רק במועדונים עשירים), לייצר הצלחות עקביות ולבנות קבוצות חזקות ובעלות אופי. כמו ששרה פעם ג'וני מיטשל, אתה לא יודע מה יש לך - עד שהוא הולך.
ייתכן מאוד שאתמול בלילה נסגר עוד פרק בהיסטוריה המפוארת של מכבי חיפה. בכר בדרכו לאתגרים חדשים, גם כמה שחקנים בפאזל בהחלט עשויים למצוא את עצמם במקום אחר בעונה הבאה. מאמנים ושחקנים חדשים יגיעו במקומם, וינסו לכתוב פרק חדש. אבל רגע לפני שנתעסק בשמועות ובדיווחים ובספקולציות, אפשר רגע אחד לעצור - ולזכור את עונת 2022/23 של מכבי חיפה. כזו שלא היתה בלי פגמים, אבל בסופו של דבר היתה מושלמת בטווח הארוך. ואם לא נבין את זה עכשיו, זה יקרה עוד עשר שנים - כשהמשחקים שלה יככבו בערוץ הגולד.
