בלתי נסלח: הכישלון המפואר של מכבי תל אביב

תסכול. כעס. השלמה. תבחרו אתם. היום כל התשובות נכונות. כל הרגשות התפוצצו בבת אחת בגל אחד של אכזבה אדירה. וזה בכלל לא קשור להפסד. למעשה כשזה קרה, מכבי בכלל הובילה 0:1. אבל  ברגע ההוא, כשדור פרץ ודן גלזר נעמדו על קו האמצע לקראת החילוף, לא היה בן אדם אחד באיצטדיון שלא הבין שבלי שום קשר למה שיקרה על הדשא, העונה הזו הלכה. ההפסד, במובן הזה, היה סוג של הקלה. כואב, אבל לפחות נגמר.

זה לא שהמאמן הוא הבעיה היחידה של מכבי. הלוואי וזה היה כל כך פשוט. השחקנים אחראים לא פחות על מה שקרה אמש (שבת). אין כמעט אף שחקן של מכבי שנמצא בכושר, וערן היה צריך לגמור את המשחק הזה לפחות פעמיים לפני שספגנו. אבל התפקיד של המאמן אם לא לעזור, הוא בטח לא להפריע. ומה שקרה אתמול בחילופים היה כאילו המאמן שם לקבוצה רגל.

קראנקה לא איבד אתמול את חדר ההלבשה, כי הוא כבר מזמן לא שולט בו. זה ברור לגמרי שהשחקנים לא סופרים אותו כבר שבועות. מכבי היא קבוצה מפורקת שיש בה מספיק יכולת אישית כדי לנצח פה ושם, אבל חוסר יכולת לייצר יציבות. והשחקנים יודעים את זה. והם גם מבינים שאין אף אחד על הספסל שיכול לעזור להם להשתפר. אתמול בחילופים, כולם ראו את זה. בעיקר הפועל ירושלים.

שני השערים שמכבי ספגה היו תשלום במזומן על ניהול המשחק השערורייתי של קראנקה. ומה שהכי כואב, זה שזה היה יותר צפוי ממסירה אחורנית של גלזר. החילוף הזה שידר לכל מי שראה אותו שמכבי כבר לא תצליח לכבוש. שלושה בלמים פלוס גולסה, גלזר ופרץ זה הרכב לגיטימי כשמשחקים מול מנצ'סטר סיטי. בארץ, אפילו מול חיפה או ב"ש, זה ברמת הבונקר. מול הפועל ירושלים זה בלתי נסלח.

הכישלון של הניהול המקצועי של מכבי ת"א העונה הוא אחד המפוארים שנראו כאן. גם אפשר למצוא תירוץ לכל תקלה בפני עצמה, התמונה הכוללת היא עגומה במיוחד. שדרת הניהול המקצועי לא מצליחה להביא את הקבוצה להתמודדות אמיתית על התואר כבר שלוש שנים ברציפות. לקבוצה עם התקציב הכי גדול הליגה. זה בלתי מתקבל על הדעת. ומה שהכי מבאס, זה שחוץ מאיש אחד בקנדה, לכולם די ברור שעד שלא יהיה שינוי מהותי באופן שבו מתקבלות החלטות מקצועיות, זה לא עומד להשתנות.

ויש את עניין הקהל. אף אחד לא חושב שהרחש בחש ושריקות הבוז תורמות באיזה שהיא צורה. אבל יש רגע שאתה כבר לא חושב מהראש. גם מי שלא שרק בוז לא הצליח להסתיר את התחושות. כבר הרבה זמן לא ישבתי ככה ביציע והרגשתי חסר אונים. כי אם המאמן לא מאמין, והשחקנים לא מאמינים, איך בכלל מצפים ממני להאמין?