אין דרך לחמוק מהאמת - אנחנו נמצאים בעיצומו של משבר. ארבעה משחקים ללא ניצחון, תיקו דלוח מאוד במשחק הדחוי, יכולת ששואפת לאפס. זה אשכרה לא נראה כמו קבוצת כדורגל. אוסיף ואומר - זה תיקו שאנחנו גנבנו. חדרה אולי עשתה את השטיקים הרגילים ובזבזה זמן, אבל בכל הכנות, היו להם הזדמנויות טובות הרבה יותר מאשר לנו. אפס טענות כלפיהם, הם לגמרי הרוויחו את הנקודה הזו ביושר ושיחקו כדורגל חכם ורגוע מול הקפריזה המשתוללת בירוק.
היריבות כרגע פחות מטרידות אותי, אומר לכם את האמת. מטריד אותי הרבה יותר שאנחנו לא משחקים כדורגל מפגרת המונדיאל, ואין באמת עקומת שיפור. אם מקודם צלענו, גנבנו וניצחנו מהאינרציה, אפשר לקבוע בוודאות שהאינרציה הסתיימה. ההפסד בבלומפילד הכניס אותנו לסחרור, ונכון לכרגע, פשוט אין לנו פתרונות אליו. הכי קל ליפול על רז מאיר. לא שאין צדק בטענות, הוא באמת לא נראה אפילו כמו מגן מחליף העונה במכבי חיפה. אבל בינינו, זו הנחה שבאמת לא מגיעה לאף אחד במכבי חיפה. מי כרגע נראה אצלנו טוב?
האסים שלנו, חזיזה, אצילי ושרי, נראים כאילו בעיטה לשער היא לא אופציה מבחינתם בשום מצב, מחלקים מסירות לקיבינימט ומדרבלים לתוך קיר, אבו פאני ועלי מוחמד נראים כאילו הם בחוג חלילית ומאפשרים הכנסת אורחים לכל דכפין, החלוצים עוד לפני כן לא היו להיט עצום. מזל שיש קרנות בעולם, מה אגיד לכם. ברק בכר עצמו, אגב, גם נראה עצבני וגם מנהל משחק כמו בשבועיים הראשונים שלו במכבי חיפה, בלי טיפת אורך רוח והיגיון. לא באמת הרגשנו שמהפך הוא אופציה אפשרית, האנרגיות והווייב כרגע פשוט לא טובים. העובדה הפשוטה היא שכל קבוצה מצליחה להוציא אותנו מאיזון אם אנחנו לא מצליחים לשים את השער המוקדם.
זו אולי נקודת השפל המקצועי הכי נמוכה בעידן ברק בכר. מבחינת יכולת, מבחינת תחושה, בטח מבחינת תוצאות. ובכל זאת, אחרי כל הדרעק והדיכאון וההאשמות - אנחנו עדיין איכשהו במקום הראשון. אמנם הפער מבאר שבע המסוכנת הצטמצם, אבל שלושה משחקי ליגה פלוס עוד אחד בגביע ללא ניצחון עדיין לא הספיקו להדיח אותנו מהפסגה. בנוסף, אפשר לציין לחיוב את הרוח החיובית של מחמוד ג'אבר ודיא סבע, שהכניסה מרץ ואנרגיה, למרות הכל. מרץ ואנרגיה שעדיין לא הספיקו, אבל זה עדיין נראה כמו משהו קצת יותר חי מהיעדר הדופק שראינו היום במרבית שלבי המשחק.
אז מה אפשר לעשות כדי לצאת מזה? רק לנצח. זה הכל. גם אם במשחק הבא נשחק כמו ברזיל 70 ושוב נסיים בתיקו, זה לא יירגע. מכבי חיפה חייבת לשנות כרגע דיסקט ולחשוב על מלחמה חסרת פשרות שתביא ניצחון יקר. צריך לזכור, האיכות בחלק הקדמי במכבי חיפה היא עצומה, ועם הרכישה של דיא סבע היא אפילו גדלה משמעותית. הפצועים חוזרים, ובסופו של דבר, מכבי חיפה תמצא את הדרך לחזור אל המסלול. השאלה הגדולה היא בעיקר מתי זה יקרה, וכמה נזק עוד ייגרם עד אז. את התשובה נקבל במוצאי שבת, בסמי עופר. קרית שמונה מגיעה. דבש בטוח לא נלקק שם.
יאללה מכבי, להתעורר.
ולעניין אחר - ייתכן ומה שאומר עכשיו לא יהיה לרוחם של אנשים, אבל זו עדיין דעתי. בעיניי, כל פסטיבל איגי והקהילה הגאה יותר הזיק מהועיל, ולא שירת את המטרה שלו. אישית, אני תומך בשוויון זכויות מלא לקהילה הגאה, ובזכותו של כל אדם לחיות באושר עם מי שיחפוץ, ואני מאחל הצלחה לכל חברי הקהילה במאבקים שלהם מכל סוג. מצד שני, בקרב קהילת אוהדי (ובטח שחקני) הכדורגל, יש לא מעטים שמרגישים שלא בנוח עם התפיסה הזו. בין אם מדת, מסורת או סתם דעה קדומה, זה לא מסתדר להם. כל עוד הם לא מתבטאים בהומופוביה ויוצרים נזק, זו זכותם. כן, גם דעות שלא נוח לכם איתן הן לגיטימיות, כל עוד לא מבטאים אותן באלימות ובהסתה. כאן השחקנים שבחרו להסתיר/לא ללבוש את החולצה לא היו צריכים לבטא שום דעה, הם פשוט סירבו לכפייה של מצב לא נוח עבורם, וזה הכי לגיטימי שאפשר.
הבעיה הגדולה היא שהשיח כרגע לא סובב סביב התרומה הגדולה ללגיטימציה של הקהילה הגאה, אלא ציד וסימון של כל מי שבחר שלא לשים את החולצה עם סמל הגאווה עליו. זה פשוט לא הוגן, בעיניי, כלפי אף אחד מהצדדים. אין שום טעם לכפות על מישהו לעטות על עצמו סמל שגורם לו לחוש שלא בנוח. זה מקרה קלאסי של לנסות לצאת צודק ולא לצאת חכם. בדיוק כמו הסיפור עם ההמנון והשחקנים הלא יהודיים, כפיית ערכים מכל סוג מיותרת וחוטאת למטרה. בואו נהיה אמיתיים - לא מהליגה הישראלית ומהשחקנים בליגת העל תגיע הבשורה לקהילה הגאה. הכדורגל הוא מקום המפלט שלנו, וגם בימים פחות טובים, האהבה הטהורה לכדורגל היא זו שמאחדת ומפעמת בנו. בואו נשאיר את כל השאר בחוץ.
