ההחלטה של ערן לפרוש מנבחרת ישראל הייתה מצטערת, אבל מאידך - אני מכבד אותו על העוז שהיה בו לעשות בעצמו סוף לסאגה. עם זאת, כדאי לכל אוהד כדורגל לדעת שהדבר הכי קשה לשחקן הוא לוותר על החלום הכי גדול: להיות על הדשא, ברגע האמת, במשחק נבחרת, ההמנון ברקע ועשרות אלפים ביציע.
לכן, כל כך מקומם שהיו כאלה שהפכו ללעג ולקלס את אחד הכוכבים הגדולים שצמחו לכדורגל הישראלי. פתאום כל מתראיין מוכן לישון על מזרן או עם שלושה בחדר...
דרכו של זהבי אף פעם לא הייתה סוגה בשושנים. נתוני הפתיחה שלו לא היו גבוהים. בנערים של הפועל תל אביב בן שהר, ביברס נאתכו, גל שיש, איתי אלקסלסי, וטל איילה היו נחשבים הכוכבים הגדולים. אבל בערן הייתה עוצמה פנימית שצריכה להוות מודל וחיקוי עבור כל ספורטאי צעיר בתחילת דרכו.
חבל שיוסי בניון ואלון חזן בחרו לבנות מערכת עקרונות שטותיים, לא חשובים ולא רלוונטיים לתוצאה - וזאת במקום ליצור מערכת עקרונות טקטית שעוסקת בשיטת משחק מודרנית על כר הדשא.
מה כל כך מסובך להבין שיש כאלה שמתקשים להירדם בלילה וזקוקים לשקט שלהם כדי לבוא רעננים, חדים ומוכנים לרגע האמת. ויש בינינו רבים כאלה. זה בטח לא נובע מעצלנות או תאוות שליטה.
ערן זהבי הוכיח את החריצות והאחריות שבו, בלעדיה לא היה מפלס לעצמו את הדרך אל הפסגות אליהם הגיע. הרי זהבי לא נולד ואף פעם לא ניחן בכישרון או באתלטיות יוצאת דופן, את התכונות הללו רכש בעבודה ובנחישות. מצער שנמנע מקהל אוהדי נבחרת ישראל להנות מאחד מגדולי החלוצים שגדלו לנו.
