1. בית"ר. כישלון או הצלחה? זו השאלה שבוודאי תלווה את כל מי שעוסק בבית"ר ירושלים בימים הקרובים. איך תיזכר עונת 2022/2023? (בהנחה סבירה שזה לא ייגמר בירידה ללאומית; למרות שהמספרים עדיין לא מבטיחים הישארות) האם בתור עונה שבה בית"ר חזרה להיות כוח חיובי בכדורגל שלנו, עונה שבה הקהל חזר בהמוניו, עונה שבה בית"ר שיחקה כדורגל שובה עין - או עוד עונה אפורה, אחת מיני רבות בשנים האחרונות, ששוב נגמרת בפלייאוף התחתון? על איזה צד של הכוס מסתכלים?
לקרוא לעונה הזו "כישלון" זו בהחלט הגזמה פרועה. ביחס לרף הציפיות שהוצב בתחילת העונה (מקום 12 עם נקודה אחת יותר מהקו האדום), בית"ר לא רק שהצליחה - היא הצליחה בענק. אבל גם טענת ה"תזכרו איפה בית"ר היתה", לטעמי, לא מחזיקה מעמד. נכון, בית"ר היתה במצב קשה מאוד בתחילת העונה, אבל מאז עבר זמן - בית"ר הצליחה לבנות סגל יציב (גם אם זה לקח זמן), אפילו חיזקה אותו בינואר באמצעות שדרוג החלק ההגנתי - ועם כל הדבר הזה, ואחרי כל העונה הזאת, זה נגמר רק בפלייאוף תחתון.
אז איפה בית"ר בכל זאת נכשלה? כנראה שבמקום הזה. אם תרצו, בית"ר היא קורבן של ההצלחה של עצמה. אחרי כל טיעוני ההגנה האפשריים, והזכרונות מהתבוסות הקשות של חודש ספטמבר, בית"ר ירושלים הנוכחית קיבלה לידיים מצב לא רע: כשהיא עומדת במקום הרביעי בטבלה, עם סגל טוב בהחלט (בוודאי בהשוואה ליריבות שלה בפלייאוף התחתון), עם הרבה מאוד ביטחון ורוח גבית מהקהל, אחרי רצף של נצחונות, וחשוב מכל - אחרי שהיא כבר עברה בסיבוב הזה את מכבי ת"א והפועל ב"ש. בסיטואציה שבה היא עמדה אחרי הניצחון על מ.ס. אשדוד, אפשר בהחלט היה לצפות ממנה לא לשמוט את ההזדמנות הזאת. התוצאה היתה 1 מ-12.
הפלייאוף העליון הוא, כמובן, מושג אמורפי - החלוקה השרירותית לגמרי של הליגה במחזור ה-26 היא לא באמת הישג. אבל אפשר לגמרי ללכת איתו למכולת - כי המשמעות של אירוח מכבי ת"א, מכבי חיפה והפועל באר שבע בשלבי ההכרעה של העונה, עבור מועדון שעדיין נמצא בסיטואציה כלכלית רעועה כמו בית"ר, יכולה להיות דרמטית.
בוודאי בכל הקשור לקיץ, שבו לפחות שניים משלושת ה"אסים" של בית"ר צפויים להיות על המדף, ולקבל הצעות מקבוצות בארץ או בחו"ל. פלייאוף עליון כנראה לא היה מביא את בית"ר לאירופה - אבל הוא כן היה נותן לה עוד קצת אוויר בסיטואציה הבעייתית שבה היא נמצאת. ולכן, הפספוס על הדשא עלול להיות חמור יותר מאשר סיום העונה הסדירה במקום השביעי או השמיני.
2. מכבי ת"א. ואם אצל בית"ר ירושלים הכישלון הוא סימן שאלה, במכבי תל אביב הכישלון הוא סימן קריאה. לכל מי שחווה את הקיץ האחרון, זה שבו הצהובים החתימו את כל העולם, אחותו והבלם שהיא מכירה מהולנד - היה ברור שאם כל הבלגן הזה לא ייגמר באליפות, זה לא יהיה רק חוסר עמידה בציפיות - זה יהיה משהו שצריך לעשות עליו חשבון נפש רציני.
אבל מעבר לחוסר ההצלחה המקצועית (שיכולות להיות לה סיבות רבות), בעיקר יש תחושה שאחד המועדונים הכי מסודרים בארץ, שקע לתוך כאוס. אוסקר גלוך הולך? (מה שהיה ברור לכל בר דעת שראה קצת כדורגל בשנה האחרונה) מכבי ת"א לא עושה שום מאמץ להביא חיזוק הולם במקומו, ובסופו של דבר מחתימה שחקן אחד, על הבאזר של חלון ההעברות, לחצי שנה - כשגם הוא, אתמול בסמי עופר, לא שיחק דקה.
מה שהיה סוד הכוח של מכבי ת"א בשנים החזקות - ההתנהלות ויכולת העמידה, ובעיקר יכולת התגובה למצבים לא צפויים, הלך לאיבוד השנה. ובמובן הזה, הטענות למיץ' גולדהאר הן מגוחכות - הוא, בסופו של דבר, עשה כל מה שיכול היה כדי לבנות בקריית שלום קבוצה מנצחת. אלה האנשים שהוא מינה וסמך עליהם, השכירים מטעמו, שלא הצליחו להביא את מכבי ת"א למחוז חפצה.
ואם יש הנהלה במכבי ת"א, זה הרגע שבו היא צריכה להתערב - ולבנות את המערכת המקצועית של מכבי ת"א מחדש. זה לא יכול להיגמר רק באייטור קראנקה - כי החלפת עוד מאמן, תהווה רק אקמול לבעיה יסודית הרבה יותר.
3. אשדוד. המשפט הבולט ביותר מחגיגות ההעפלה (המוצדקת) לפלייאוף העליון של המועדון הצנוע הגיע, לטעמי, מהמאמן שלה - רן בן שמעון. "מה שאשדוד עושה השנה, ביחס לעצמה, זה לצאת מהבינוניות". צמד המילים "לצאת מהבינוניות" הוא בעל משמעות חזקה, לדעתי אפילו חזקה מאוד. כי זה היה שורש הבעיה של מ.ס. אשדוד בשנים הקודמות.
כי מ.ס. אשדוד היתה שם, בדיוק לפני שנתיים - בעונת 2020/21 היתה שם קבוצה מצוינת, אטרקטיבית, שנתנה בראש לכל הגדולות וסיימה את העונה במקום שמוביל לאירופה - הישג בלתי נתפס, כשמדברים על מועדון בסדר הגודל של אשדוד. אבל זה נגמר, כמו שקורה כמעט תמיד במועדונים בסדר הגודל הזה - בהתפרקות. הקבוצה הגדולה ההיא התפזרה לכל עבר (גורדנה ושגיב יחזקאל להפועל ב"ש, דין דוד למכבי חיפה ועוד ועוד), ובשנה שאחרי היא ירדה ממקום שלישי למקום תשיעי.
והנה שוב, אשדוד מוצאת את עצמה בצמרת - שוב, היא מצליחה לנצח את הגדולות, שוב היא מציגה כשרונות נהדרים שצמחו אצלה (או התפתחו אצלה), וכשאותו מאמן עומד על הקווים תחושת הדה ז'ה וו רק הולכת וגדלה. אבל כאן בדיוק מגיע המבחן - האם במ.ס. אשדוד יכולים לא לחזור על טעויות העבר ולשמר את מה שנבנה שם?
לא בכל מחיר, כמובן; שחקן כמו חמודי כנעאן יהיה קשה להשאיר בקיץ, כנראה שהוא גם פתח עיניים מעבר לגבולות ישראל - אבל לשמור את הבסיס, כדי שיוכל להביא את אשדוד לצמרת גם בשנה הבאה. האם היא באמת יכולה לצאת מהבינוניות? את השאלה הזאת, צריך להפנות לקומות העליונות באשדוד - כדי שהיא לא שוב תצלול, כפי שעשתה בעונה שאחרי ההצלחה של 2021.
המנצח: ניקולאו קרדוסו - בסרט של בני סכנין, הוא גיבור בלתי צפוי; מישהו שהופיע בעשר הדקות הראשונות, ואז חזר לביקור מפתיע בפרק הסיום. שלושה שערים יש לקרדוסו העונה בליגת העל: שניים מהם הובקעו במחזור הפתיחה נגד הפועל תל אביב. מאז עבר עליו הכל - הוא נפצע ונדחק מחוץ להרכב, לפעמים מחוץ לסגל, היו אפילו קולות להחליף אותו. ואז, בדקה ה-64, הוא עלה מהספסל - וניצח לסכנין את המשחק, שעשוי בסופו של תהליך להשאיר אותה בליגה. רבות מדובר על "החתמות שעושות עונה" - מי האמין שההחתמה ששינתה את העונה של סכנין, היתה כזו שעד לפני כמה חודשים, בסכנין היו שמחים לוותר עליה?
המפסיד: יוסי אבוקסיס - שתי הפנים של המאמן התגלו בעונה הזו; אבוקסיס הוא האיש שהביא את בית"ר למצב שבו היא בכלל יכולה לחלום על פלייאוף עליון, אבל הוא גם האיש שחתום על חוסר ההגעה שלה לשם. סוגיית מפתח, לפחות בעיניי, היא הסתמכות היתר על הנשק הכי חזק שלו - השלישייה הקדמית, אספרייה-שועה-ניקולסקו. בסופו של דבר, הגם שהשלישייה הזו בעונת שיא (שעוד לא הסתיימה), לבית"ר פשוט לא היו כלים אחרים בארסנל. שימוש היתר בשלושתם הוביל למצב שבו שועה לא שיחק אתמול בדוחא, וגם אספרייה וניקולסקו שכן שיחקו - איבדו לא מעט אוויר, ונעלמו במחצית השנייה. בר כהן אמנם סיפק כמה רגעים יפים העונה, אבל לא ממש גדל להיות מחליף ראוי. פרד פריידיי, שהובא בדיוק למטרה של גיבוי לניקולסקו, כלל לא היה בסגל. היכולת לאזן את הסגל ההתקפי היתה על אבוקסיס, וייתכן שעל זה הוא גם ישלם מחיר בשבעת המחזורים הקרובים.
המספר החזק: 9. בארבעת המשחקים האחרונים שלה (ליגה + גביע) בית"ר ירושלים ספגה תשעה שערים. ואם שני השערים שהיא ספגה ממכבי חיפה מתקבלים על הדעת, יתר השערים שהיא ספגה הגיעו מהפועל עפולה (1.28 שערים למשחק בלאומית = שני שערים בטדי), הפועל תל אביב (1.12 שערים למשחק = שלושה שערים בטדי) ובני סכנין (שער בדיוק למשחק = שני שערים במשחק אתמול). במילים אחרות, עפולה, הפועל ת"א וסכנין כבשו כפול ממה שהן שוות נגד בית"ר ירושלים. ככה אי אפשר לעלות לפלייאוף.
השם החם: מארק קוסטה. נראה שאם יש הגדרה מילונית למונח "חלוץ שמביא נקודות", דיוקנו של קוסטה יתנוסס לידו - קוסטה ההונגרי כבש העונה חמישה שערים והביא 7 נקודות לבני ריינה (תיקו עם הפועל ת"א ושני ניצחונות - מול נס ציונה ואתמול מול הפועל ירושלים). כמעט שליש מכל הנקודות שריינה עשתה כל העונה! לא ברור אם קוסטה אכן יצליח להשאיר את ריינה בליגה, אבל אי אפשר יהיה להספיד אותו (או אותה), וגם אם זה לא יצליח והיא תרד - חלוץ זר, שמפגין יכולות בקבוצה שיורדת ליגה? נשמע כמו קונספט לא רע. תשאלו את יון ניקולסקו.
אל תשכחו את: מכבי בני ריינה. כי שוב הכדורגל שלנו הוכיח כמה הוא לא צפוי; ריינה נראתה בשלבים מסוימים של העונה כמו קבוצה שגורלה נחרץ, יחד עם נס ציונה (שכנראה באמת הולכת לרדת), כמועדון שאין לו כיוון וכקבוצה שלא מוצאת את הדרך. אבל אז הגיעו שש נקודות, ופתאום היא מעל הקו האדום. בליגה שבה הגבולות כל כך דקים בין כישלון והפסד, וקצב צבירת הנקודות הממוצע הוא בקושי תיקו, כל ניצחון הוא בעל משמעות - וריינה פתאום מוצאת את עצמה כמעט בעמדת זינוק (בוודאי אם קריית שמונה תפסיד להפועל ב"ש הערב). חדשות רעות לקבוצה של שרצקי, אבל גם זריקת עידוד ממשית לבחורים בצהוב וכחול. הצהובים היחידים ששמחו אמש, בסיומה של עוד שבת של כדורגל.
