החיים הם דבר לא הוגן. גם עסקי הבידור. על סרט טוב, למשל, נדרשים לעבוד עשרות ולפעמים מאות בני אדם - מהתסריטאי שישב כל הלילה לכתוב (ואז נשאר עוד כמה שעות בבוקר), דרך הצלם שהיה צריך לחשוב על הזווית המקורית, העורכים שדפקו משמרות כדי שהכל ייצא מושלם - אפילו הבנאדם שהדביק את הפוסטרים ב-12 בלילה, כדי שאנשים ידעו שהסרט קיים וילכו לראות אותו בקולנוע.
ובסוף, מי שגורף את כל התהילה הוא בנאדם שבסך הכל קרא את השורות שאמרו לו להגיד. הוא זה שיזכה באוסקר, הוא זה שיככב על הפוסטרים, הוא זה שירוויח את הכסף הגדול באמת.
וכדורגל, למרות שכולם בארץ מנסים לחשוב שמדובר במלחמה, הוא עדיין בידור - חלק מרכזי ממה שמכונה "שואו ביזנס". כדורגלנים הם סלבריטיז לא פחות, ולפעמים הרבה יותר משחקני קולנוע או מזמרים. ואם זה נכון, הרי שהכדורגל עובד על פי אותו עיקרון פשוט: החיים הם דבר לא הוגן.
קחו לדוגמא (סתם, זורק) את... מכבי חיפה. אלה שניצחו אתמול את יובנטוס בליגת האלופות. אם אתם פה, בטח שמעתם. אז לניצחון הזה היו הרבה אדריכלים; מהאנליסט שניתח שוב ושוב את הסרטון של די מריה, למאמן שחשב על הטקטיקה המנצחת וגם השחקנים על הדשא - ג'וש כהן שתפס יום של בופון, נטע לביא שהמשיך להיות בלתי עביר, דילן בטובינסיקה שגרם לכולם לשכוח מפלאניץ'.
ועדיין... אתם רואים את הכותרת? מי מופיע שם? עומר אצילי. כי ככה זה ב"שואו ביזנס" - מי שגורף את התהילה, הוא מי שמופיע בפרונט. זה שכבש צמד שערים.
אלה החיים, אלה חוקי המשחק. אבל למרות החוקים הללו, ולמרות שאצילי הוא באמת כישרון גדול, לניצחון של מכבי חיפה יש גורם נוסף שמשפיע. ועליו, ברשותכם, אני רוצה לדבר. קוראים לו עלי מוחמד.
כי כן, בסוף בתקציר הווידאו שמופיע בנגן למעלה אתם תראו את אצילי חוגג, אבל היה מישהו שגרם לזה בכלל להיות אפשרי. היה מישהו שהצליח לשתק את הקישור של יובנטוס מצד אחד, ולהניע את הכדור בשקט נפשי ובאפס טעויות מהצד השני. זה שכל מסירה שלו הולכת לכתובת, כל כדור מגיע למקומו, כל תאקל בא בדיוק בזמן. וזה מספר 4 של מכבי חיפה, ששוב הוכיח שמדובר בשחקן נפלא ובלתי נשכח.
מה שיפה אצל עלי מוחמד היא היכולת להיות מנוע שקט. בתוך מקום שהוא הר גועש מתפרץ, יציעים שכולם טירוף, בתוך מדינה שאף פעם לא היתה שקטה (בשום מובן) כמו ישראל - מתקיימת אצל עלי מוחמד סוג של שלווה לא ברורה. הפעולות שלו הן קרות, מחושבות עד הסנטימטר, ברמה שבדרך כלל אתה לא מרגיש אותו. הפעם היחידה שבה אתה מבין את המשמעות שלו, הוא כשאתה צריך להסתדר בלעדיו.
ועלי מוחמד הוא אנטי שואו ביזנס. בכל הקריירה שלו, שנמשכת כבר שבע שנים בישראל, 254 הופעות בכל המסגרות ויותר מ-19 אלף דקות משחק, הוא כבש רק תשעה שערים. זה הכל. ובכל זאת, כשאתה מביט על המשחק, אי אפשר להוריד ממנו את העיניים.
הוא פה כבר שבע שנים, קשה להאמין. הוא הגיע לבית"ר ת"א/רמלה כששיחקה בליגה הלאומית, ומאז הלך וגדל - מרמלה לנתניה, מנתניה לבית"ר, מבית"ר למכבי חיפה. כל פעם עולה שלב בסולם הדרגות של הכדורגל הישראלי. לא בלי נפילות, כמובן; אחרי השנה השנייה שלו בבית"ר ירושלים, רבים חשבו שהוא הולך לאיבוד. אלא שכאן היה הטריק; בסופו של דבר, מה שמוחמד צריך זו מערכת טובה ומתפקדת סביבו. וכשיש לו את זה במכבי חיפה, זה נגמר בזה שהגברת הזקנה אוכלת ממנו אבק.
אם לחזור להשוואת השואו ביזנס מתחילת הטקסט הזה, הרי שעלי מוחמד משול לעורך וידאו מוצלח ברמות. או צלם מוכשר. או תסריטאי גאון. סוד הקסם שלו לא זוכה להרבה כבוד. בסוף את האוסקר שנותנים לו ייתנו במהלך הפרסומות, אולי יזכירו אותו בשורה למחרת בעיתון. אי אפשר להתחרות בתהילה שיש בעסקי הבידור לכוכבים.
אבל יש מי שיסתכל לעומק. שיוכל לראות את היופי של עלי מוחמד. ואחרי שכל התהילה תורעף על ה"אצילי"ם וה"שרי"ם של העולם, אולי יהיה מקום גם להכיר בגדולה שלו. אני, בכל אופן, התאהבתי.
