"אנחנו רצים מרתון, לא ריצות קצרות". זה אולי המשפט הזכור ביותר של יענקל'ה שחר כבעלים של מכבי חיפה. כבר 30 שנה שהמרתון הזה נמשך, התנאים בו היה קשים, מפרכים, אבל הוא עדיין כאן. הערב מול פ.ס.ז' זהו רגע שיא, כמו לחצות את קו הסיום אחרי 42 ק"מ, אבל גם אחרי כל כך הרבה שנים, התחושה כאילו יענקל'ה לא שבע. זו הופעה שלישית בליגת האלופות, ליאו מסי, ניימאר ואמבפה ישחקו לראשונה מול קבוצה ישראלית במפעל הגדול בעולם, אבל זה רק ייתן את התיאבון לחוות שוב את רגעי הקסם הללו.
שחר הוא ווינר. התכונה הזו הפכה אותו לאיש עסקים מצליח ועזרה לו להוביל את מכבי חיפה למקום שהיא נמצאת בו. לקמפיין הנוכחי יש הרבה משמעות לגבי העתיד. ברק בכר והשחקנים צריכים לתת לנשיא את התחושה שיש להם מה למכור גם ברמות הגבוהות ביותר, הבנה שהחלום לקחת מועדון כדורגל ישראלי ולשים אותו בשורה אחת עם אריות אירופה הוא לא כדור הזייה, כמו שהורגלו כאן כל השנים, אלא משהו שאפשר לגעת ולהרגיש בידיים.
הערב בסמי עופר זה יהיה הכי קשה שיש, אבל גם הכי מוחשי. כי מכבי חיפה לא קרובה לרמה של פ.ס.ז', אבל עובדתית, הכדורגל הגשים את הרגע הזה, בו אלופת ישראל תפגוש את כל הכוכבים הגדולים בעולם על הדשא בחיפה, לראשונה מאז שחר רכש את המועדון (שני הקמפיינים הקודמים לא התקיימו בבית).
במילים אחרות, מכבי חיפה צריכה להשביע את הרעב הגדול של הבעלים. זה רעב למצוינות, הדבר הזה שדוחף אותו לקצה כל פעם מחדש. הערב הוא קצה, אבל אם חיפה תדחק אותו עוד קצת למעלה, הוא ינסה להגיע גם אליו. זאת נוסחה שהוא בנה לא נראה שהוא ישנה אותה בדיוק כשהגיע לרגע כל כך גדול. אם זה יקרה, הבעלים הכי ותיק בכדורגל הישראלי, ייקח את מה שבנה ויתאים אותו בעונה הבאה כדי שיוכל לטפס עוד מדרגה בסולם.
יש לו את המאמן שיכול לסחוב אותו לשם, סגל שחקנים מהטובים שהיו כאן, שעם שיפורים קטנים יכולים ליצור המשכיות לא רק בזירה המקומית, אלא גם באירופה. שחר לא ישכח איך האור כבה לו מול רוזנבורג באצטדיון ר"ג המקולל ועימם החלום להיות שנה שנייה ברציפות בליגת האלופות. באצטדיון סמי עופר זה לא יקרה (חמסה חמסה שום בצל). הוא יאיר על הדשא את השחקנים הראשיים. הוא יאיר את תרבות הספורט, 30 אלף איש שיכלו להיות גם 60 לו היה ניתן, את בכר, חזיזה, אצילי, פיירו ושרי. זה אור שצריך לסנוור את יענקל'ה שחר עד שירצה לגעת בו שוב בשנה הבאה ובזו שאחריה. אור של כוכבים.
