אם הייתם אומרים לי לפני המשחק מול פ.ס.ז' שנפסיד 3:1, כשאנחנו הראשונים שעולים על הלוח - הייתי קונה את זה בשתי ידיים. העובדה שלמרות התגשמות התסריט הזה, אחד לאחד, יצאתי כל כך מאוכזב ומבואס, די בה לספר את סיפור כל המשחק הזה.
אשכרה, במשחק ליגת אלופות, מול פריז פאקינג סאן ז'רמן, עם שלישיית שוקולד מנטה מטוס קרב בהרכב, היינו שווים תיקו. הצלה מטורפת של דונארומה, ממש עם סוף המחצית, היתה המרחק מאיתנו להחזרת היתרון, ואז לכו תדעו איך מתפתחת המחצית השנייה.
היו כאלו שהביעו חשש, שמא על יציעי מכבי חיפה ישתלטו לובשי חולצות טריקולור שיביאו איתם אווירת תיירות שאין לה מקום במחוזותינו. אבל בפועל, כפי שציפיתי שיקרה, הכל היה ירוק, הכל רשף אש ולהבה ירוקה, ושעה לפני המשחק, הייתה אווירת חג, אווירה פנאטית ורותחת, וטירוף אחז בכל היציעים. לא היה כדבר הזה, לפחות לא מאז משחק האליפות מול באר שבע.
מדרום לנו, שלושת אלפים אילמים חמושים במקלות סלפי התרכזו להם ביציע אחד ועשו שם אווירת קלקר, כיאה לאנשים שבאו בעקבות הקבוצה שהם הכי אוהבים בפיפ"א. למרבה הצער, הם גם באו על שכרם וקיבלו את התמורה המלאה לכרטיס, עם גול של כל אחד מהאסים. אבל מצד שני - למרות התוצאה, ולמרות האכזבה, אפשר בהחלט לומר שגם אנחנו קיבלנו תמורה לכל שקל, באווירה המטורפת, בתפאורה וביכולת.
המחצית הראשונה היתה חריגה לגמרי, פשוט אפית מבחינת היכולת של מכבי חיפה, כמו גם מבחינת התוצאה. אולי המחצית הכי טובה ששיחקה קבוצה ישראלית במשחק אירופי כלשהו. מכבי חיפה קיבלה מכת חשמל, נישאה על גל הטירוף שייצרה האווירה המחשמלת ביציעים וגרמה לקבוצת העל מפריז להיראות אנושית לגמרי. חוץ מאמבפה, כמובן, שמשלב איכות נגיעה נדירה בכדור עם נתונים פיזיים של חיית טרף ממונעת, והיה, בגדול, ההבדל המשמעותי בין הקבוצות.
במרבית שלבי המשחק, זה היה נראה כמו משחק ליגה רגיל, ואת כל הפעולות ששחקני מכבי חיפה עושים מול קבוצות הליגה הישראלית, הם אשכרה הצליחו לבצע באותו האופן מול שחקנים ששווים פי מאתיים ויותר מהם, בלי טיפת פחד. כל הסיוטים על פרפור ולעג של מסי וניימאר מול שחקני הקישור שלנו התבדו והתפוגגו לגמרי. הפסדנו, אבל הפסדנו בהתמודדות כדורגל לגיטימית לגמרי, משחק ליגת אלופות פאר אקסלנס, לראשונה אי פעם על חיפה, אדמת עיר הקודש.
למעשה, גם בפתיחת המחצית השנייה, מכבי חיפה פתחה חזק מאוד והיתה קרובה מאוד לעלות על הלוח, עד לדקה השישים. שם קרו שני דברים ששינו את המומנטום לחלוטין: הראשון, דניאל סונדגרן יצא בפציעה והוחלף בעבדולאי סק. סק לא נכנס טוב למשחק ובילגן את העמידה, מה שיצר בקיעים מול קבוצה שאסור בתכלית האיסור להשאיר לה כל סוג של פתח. הדבר השני, ברמה כללית יותר, קרה דבר שהוא מעט יותר צפוי - פשוט נגמר לכולם האוויר. כדי להשאיר את פריז סן ז'רמן על כמות התקפות והזדמנויות יחסית מינימלית כפי שהשארנו, וכדי לשחק מול הקבוצה המטורפת הזו כפי שאנחנו רגילים, נדרש מאמץ מטורף, למעלה ממאה אחוזים, מכל אחד. הלאגר, כצפוי, נשפך, ופערי האיכות בהתקפה הספיקו לפריז לעקוץ פעמיים ולהשכיב את המשחק לישון. סה לה וי.
ברמה האישית, משחק פנומנלי של שחקני הציר, נטע ואבו פאני. היו דקות שהם פשוט ריחפו על הדשא, כמובן עד לשפיכת המנוע שלהם. רשימות סקאוטינג נרשמו ופנקסים נפתחו, ונקווה שמימוש ההערות וההמלצות האלו יידחה לפחות לסיום העונה. אולי, בדיעבד, מזל שהם לא ראו גם את עלי מוחמד אתמול... רביעיית ההגנה עבדה בטירוף (קורנו פשוט מעולה בסגירות מול מוקיילה) ולא ביישה את הפירמה, גם נוכח השערים שספגה. בואו רק נציץ בזהות הכובשים מולנו, חברים, כדי להבין פחות או יותר מול מה ובאיזה אופן עמדנו.
מקדימה, דולב חזיזה בעוד בישול אמנותי ומאתיים אחוז סחיטה של מאמץ פיזי, וצ'ארון שרי, בגיל 35 כמעט, רק עולה במעלה סולם האגדות הירוקות והוסיף היום עוד בונבון מתוק במיוחד ומשחק מלא מנהיגות ופאר. גם פרנטזדי פיירו כתש את הבלמים ועשה לסרחיו ראמוס שחור, אבל היה לא מדויק ולא מספיק מסוכן. ועומר אצילי, למרות הביקורות ולמרות שלא היה חד, עבד כמו מטורף ברמה ההגנתית והוכיח, לפחות מבחינתי, שהשיבוץ שלו בהרכב צריך להישמר גם במשחקים הבאים.
אפשר לומר שהיינו יכולים לעשות יותר, ולהיות מרוכזים יותר מקדימה ומאחור, וזה גם יהיה נכון. אבל אי אפשר באמת לשחק כדורגל בלי להחמיץ, ומשחקים מושלמים הגנתית, בטח מול כזו קבוצה איכותית ובפערים כאלו, הם על גדר הבלתי אפשריים כמעט.
השורה התחתונה היא שמכבי חיפה העניקה גאווה עצומה לכל האוהדים שלה וכבוד לכדורגל הישראלי בהופעה הזו. רגע השער של שרי, מעבר לעובדה ששבר נאחס וקללה בלתי נתפסת והוריד חתיכת גורילה מהגב של כולנו, היה רגע טירוף מוחלט שייחקק בלב, בראש וביוטיוב עד סוף הימים. המהנדסים של סמי עופר עשו באמת אחלה עבודה, כי לא ברור איך הקונסטרוקציה שרדה את קפיצות האמוק של כמעט שלושים אלף איש בבת אחת.
אתמול הוכח, מעבר לכל ספק, שמכבי חיפה היא קבוצת ליגת אלופות לגיטימית. כזו שיכולה, לפחות בבית שלה, להתחרות ולא רק להסתפק בהשתתפות. גם התוצאות שמות את מכבי חיפה במקום בו אולי, רק אולי, היא תוכל גם לעשות מעשה ולהתגושש עם, שומו שמיים, יובנטוס, על המקום השלישי בבית. אחרי המשחק מול פ.ס.ז', אני חייב לומר, שהאמונה שלי בקבוצה ובתקרות אותה היא יכולה לפרוץ עלתה פלאים.
מכבי חיפה משחקת את הכדורגל שלה מול כל קבוצה, אשכרה כל קבוצה, וכך היה גם הפעם. כמובן, זה לא יספיק תמיד, וזה לא הספיק גם הפעם, אבל אין דבר שזוקף את קומתי ומרומם את נפשי מלדעת שלמועדון שלי יש משנה סדורה, קו מנחה ודרך שמתפתלת כלפי מעלה, אל ספירה אחרת לגמרי שהכדורגל הישראלי טרם הכיר.
השלב הבא באבולוציה של המועדון הוא להתקדם ולתקוע יתד ברמות האלו - וזה אפשרי. הדרך לשם עוברת, כמובן, בזכייה נוספת באליפות ובהתבססות בראש הפירמידה של הכדורגל שלנו. ולשם כך, אסור לנו לשקוט על השמרים. מכבי חיפה חייבת לחשוב על היום שאחרי ועל הירידה שתמיד מגיעה, בדרך כלל בחודשי החורף-אביב. כדי להתגבר על הירידה, מכבי חיפה חייבת לשפר את איכות המחליפים שלה, לעבות את הסגל בעוד מינימום שני שחקנים (קשר אחורי וקשר התקפי/חלוץ) ולהיפטר מכל מחשבה זחוחה ותבוסתנית של "מה שיש יספיק". זה לא צריך "להספיק", זה צריך לתת פלומבה, לאבטח. זו הרמה שאליה אנחנו צריכים לשאוף בחיזוק, וכמובן, לא נתנגד לעוד תופין ממשרד הפנים בנוגע לחברנו היקר דניאל.
אז הדרך לאליפות, לשער לחלומות ולכוכב השלישי עוברת בטדי, והפעם מול הנציגה הבכירה הטרייה של העיר, הפועל ירושלים. להזכירכם, היו אלה החניכים של זיו אריה שפינצ'רו אותנו במשחק שבת נינוח מדי בעונה שעברה, במה שפתח עבורם את הדלת להווה אחר לגמרי ונקודה אחרת לגמרי, מקצועית וארגונית, כמועדון. מיותר לציין, כל זלזול בכל מובן מולם יעלה ביוקר, ועם הנץ הפגרה ממש מעבר לפינה, שום דבר מלבד ההרכב החזק ביותר הזמין - ושלוש נקודות - לא מתקבל על הדעת.
מה שבטוח, את הדרך לטדי נעשה על ראש שמחתנו ובחזה נפוח, על הכבוד והגאווה שהקבוצה הזו הסבה, מסבה ועוד תסב לנו.
שבוע ירוק ומעולה לכולם.
נ.ב. אם אפשר, בבקשה, להאיר מחר את בניין עיריית חיפה בצבעים של דגל סורינאם, זה יהיה נהדר.
