כשהקהל, שעכשיו אט אט חוזר למגרשים, נכנס לאצטדיון בלומפילד במשחקי הפועל תל אביב, כמעט כולו רואה או עובר ליד השלט המנציח את דניאל פומרנץ ז"ל. אבל לא עבור כולם השם והתמונה שמתנוססים על השלט מזכירים את מה שהם מזכירים לגל מנובה למשל, שהיה חבר של דניאל והיה הולך איתו למשחקים כשהוא עוד היה בחיים.

לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות

"לראות את הפנים של דניאל על השלט זה עניין מרגש וכואב כאחד", מספר מנובה, היום בן 26. "כמובן שהייתי מאוד רוצה שהוא ישיר וירקוד איתי שוב ביציע. אבל העובדה שהמועדון מנציח אותו גורמת לזה שלפחות הוא עדיין חלק מהיציע – למרות שהוא לא שם פיזית. ברגעים יפים, למרות שלהפועל אין הרבה כאלה, אני חושב על דניאל ועל כמה שהייתי רוצה שהוא יחווה אותם".

דניאל פומרנץ ז"ל (צילום: באדיבות המשפחה)
דניאל במדי צה"ל | צילום: באדיבות המשפחה

דניאל פומרנץ התגייס במרץ 2013 ושובץ לגדוד 13 של גולני. בחודש יוני 2014, עם התגברות ירי הרקטות לשטח ישראל בעקבות מבצע "שובו אחים", הוא היה חלק מהכניסה הקרקעית של צה"ל לעזה כחלק ממבצע "צוק איתן". סמ"ר דניאל פומרנץ היה בנגמ"ש שספג פגיעה ישירה מטיל אויב בשכונת שג'אעיה בעזה ויחד איתו נפלו עוד 6 לוחמים.  

הספורט היה חלק בלתי נפרד מחייו של דניאל, החל מילדותו. אימו, ורדה, מספרת: "כבר כשהיה צעיר עסק דניאל בספורט והתאמן. כשהיה בבית הספר הוא היה נשלח להתחרות מול ילדים מבתי ספר אחרים בתחרויות אתלטיקה בהדר יוסף. לא הייתה פעם שהוא לא היה חוזר עם גביע של המקום הראשון. ריצה, קפיצה לגובה ולרוחק. אני זוכרת שהייתי יושבת ביציע ומעודדת אותו. הוא היה מביא המון כבוד לבית הספר ולנו כמשפחה".

דניאל פומרנץ ז"ל (צילום: באדיבות המשפחה)
עם החברים אותם הוביל בטורניר הכדורגל | צילום: באדיבות המשפחה

מעבר לאתלטיקה, אחת האהבות של דניאל הייתה גם הכדורגל. ההצטיינות של דניאל לא הגיעה רק על מסלול האתלטיקה או המגרש, אלא גם כשתיפקד כמעט כמאמן לחבריו: "כשהיה בתיכון הוא אירגן כמה מחבריו לטורניר כדורגל. הוא הפך אותם לקבוצה, אימן אותם ואפילו הכין להם חולצות מיוחדות לטורניר. הכל לפי הרעיון שלו והשקפתו. הוא אומנם היה ילדון, אבל הצליח להנהיג אותם כמו בוגר".

גל מנובה, היום בן 26, שהיה חלק מהקבוצה ההיא שאירגן פומרנץ, מספר על הטורניר ההוא: "תמיד כשהיינו רואים את הטורניר הזה היינו רוצים לשחק בו, אבל אף אחד מאיתנו לא הרים את הכפפה ורשם אותנו. עד שהגיע דניאל. הוא פשוט בא, אירגן אותי ועוד 6 חברים לקבוצה ופשוט רשם אותנו לטורניר. אם הוא לא היה עושה את זה, זה היה נשאר רק בגדר חלום. הוא היה ווינר ענק. במהלך המשחקים, גם אם הוא לא היה פיזית על המגרש, הוא היה מנהיג אותנו מבחוץ, שואג עלינו ומטריף אותנו. רק בזכותו הגענו עד לחצי הגמר".

דניאל פומרנץ ז"ל (צילום: באדיבות המשפחה)
ביציע בבלומפילד | צילום: באדיבות המשפחה

קונפליקט שמירת השבת

דניאל היה אוהד שרוף של הפועל תל אביב, אבל כאוהד שרצה להגיע לכל משחק, ניצבה בפניו בעיה, כפי שמספרת אימו: "בחלק מחייו היה דניאל שומר שבת, מה שכמובן לא איפשר לו לנסוע למשחקים בשבת. אבל הוא לא ויתר ובכל פעם שמשחק היה נופל על השבת – הוא היה הולך ברגל מביתו שבכפר אז"ר, עד לבלומפילד. עניין של כ-14 קילומטרים לכל כיוון. לא פשוט עבור נער, אבל הוא היה עושה את זה בגלל האהבה הגדולה למועדון".

דניאל פומרנץ ז"ל (צילום: באדיבות המשפחה)
השלט לזכרו של דניאל | צילום: באדיבות המשפחה

אבל כשהוא כבר הגיע לאצטדיון, הייתה לדניאל עוד בעיה: "כבעל מנוי, צריך להגיש אותו בכניסה לשומר כדי שינקב אותו. אבל דניאל ידע שאם הוא יעשה את זה – הוא יגרום למישהו לעבוד בשבת. אז מה עושים? דניאל המציא פטנט. מספרים שהוא היה מניח את המנוי ליד השומר ולא אומר כלום – 'אם השומר ירצה הוא ינקב את המנוי', ככה דניאל היה אומר. זה פטנט שתפס אחר כך אצל כל החברים שלו. כאוהד שרוף הוא תמיד ידע למצוא את שביל הזהב בין האהדה לקבוצה לבין נער בן 15 שלא רוצה לחלל את השבת".

אחיו של דניאל, נמרוד, הוא אוהד שרוף דווקא של היריבה העירונית – מכבי. "היו מלחמות בבית בימים שבהם היה דרבי", נזכרת ורדה. "אם קבוצה אחת הייתה מנצחת את השניה, האח המפסיד לא יכול היה להרים את הראש. תמיד הייתי מתפללת שייצא תיקו".

אחרי שעשה כל כך הרבה למען קבוצתו האהובה, לאחר מותו המועדון יודע להחזיר לו אהבה: "תמיד מתייצב באזכרות מישהו מטעם הפועל ת"א ומניח צעיף על הקבר וכך יוצא שתמיד ליד קברו של דניאל מונח צעיף של הפועל תל אביב. בזכות השלט שלו ביציע אני מרגישה שהוא ממשיך להתקיים שם באיזושהי דרך, למרות שהוא לא נוכח שם פיזית ולא שואג בקולו הרועם על השחקנים. אני מרגישה את זה שהוא עדיין קיים אצל האוהדים בלב".

דניאל פומרנץ ז"ל (צילום: באדיבות המשפחה)
התמונה מטעם הפועל תל אביב | צילום: באדיבות המשפחה