כמה שאני מקנא באוהדים הבלארוסים!
חזרת הכדורגל הישראלי: רוני דניאל בטור מיוחד לכבוד חזרת ליגת העל מספר איך העביר את ימי הקורונה, לא חושב שמשרדי האוצר והבריאות מבינים עד כמה הפעילות משמעותית בחיינו ומודה שהוא מרגיש שבלי ספורט החיים קצת מקולקלים
אחרי הקורונה, מחלחלת אלינו אוהדי הספורט הכמיהה לשבתות רוויות הספורט וכל הכיף הזה שנלקח מאיתנו מתוקף הנסיבות. גם בתוך ימי הקורונה כשאף אחד עוד לא בעט כאן, מצאתי עצמי צופה במשחקי כדורגל של הליגה הבלארוסית(!). זה לא שיש לי יחס לקבוצה כזו או אחרת, אלא זה ביטוי לגעגוע למשהו שהוא אחר מקורונה או ביטחון.
עכשיו חוזרים אט אט לנורמליות. אתם מבינים שנורמליות זה ספורט, מוזיקה, תיאטרון, מסעדות או בתי קפה. אז נכון שזו נורמליות חלקית, כדורגל או כדורסל בלי קהל זו רק חצי דרך. לבוא למשחק כדורסל בדרייב אין ולא לשמוע את הקהל זה כמו לצפות במשחק בטלוויזיה במיוט. זה ממש ממש לא מספיק, אבל צריך להתרגל לעוד כמה דברים שכאלה בגלל אותה קורונה. עם כל הצער זה ייקח עוד קצת זמן לחזור לנורמליות מלאה.
האמירה שבריאות האנשים חשובה יותר מנוכחות קהל במגרשים היא כנראה נכונה אבל למען השם – גם למסעדות צריך שיהיה מקום. אז תואילו בטובכם לחשוב בצורה יצירתית, לאפשר לקהל להגיע ולסדר אותו בצורה בטיחותית וככה לצלוח את הימים הלא קלים ולא ברורים האלה.
בואו נודה על האמת, בלי ספורט אלה חיים קצת מקולקלים. אני לא בטוח שאתם, פרנסי הכדורגל והכדורסל עושים הכל כדי להחזיר את הקהל, ועוד יותר מכך, אני בכלל לא בטוח שמשרדי האוצר והבריאות מבינים בכלל עד כמה הספורט הוא מרכיב משמעותי בחיינו.
אז אוקיי, הבנתי את הצורך להיזהר, הבנו את הצורך בריחוק חברתי, אבל אולי הגיע הזמן להגיד די? כמה שאני מקנא באוהדים הבלארוסים שמעודדים מאושרים באצטדיון ואפילו מנגנים באקורדיונים....
אני בטוח שאולם הדרייב אין (וגם יד אליהו) יתמלאו מתישהו ונחזור לנורמליות - כדי שנוכל להיות שוב לא נורמליים: שמחים, צועקים, מקללים לעיתים (אני לא בעד). ייתכן שזה ייקח זמן, אבל אוהדי כדורגל וכדורסל הם אנשים מיוחדים וקצת שרוטים. אז צריך להחזיק עוד מעמד ולצפות לימים רגילים ונורמליים.