אל תבכי בשבילי, אנגליה. תבכי בשבילך. כל כך קרובה היית לבאר התהילה, ובכל זאת נותרת צמאה, ואת יכולה לבוא בטענות רק לעצמך. היו לך אמש הרבה הזדמנויות להשלים את משק כנפי ההיסטוריה, אבל בעטת בכולן. גם יתרון מהיר, גם הצלחת הבונקר המעליב שלך ועמידה בלחץ אינטנסיבי במשך כמעט 100 דקות, גם פציעת ויציאת השחקן הטוב ביותר על המגרש – פדריקו קייזה – בדקה ה-85, גם יתרון בפנדלים אחרי החטאה איטלקית ראשונה, וגם אפשרות לחזור לדו קרב הלבן אחרי הצלה של ג'ורדן פיקפורד מז'ורז'יניו – ובכל זאת במקום שהכדורגל יבוא הביתה, את הולכת הביתה.
באנגליה הפטריוטית ינסו להתנחם בהגעה לגמר, ברוח הלחימה, ובהענקת השראה וגאווה לאומה. ידברו על קללת הפנדלים החוזרת ועל המזל הרע. לדברים הללו אי אפשר אולי להתייחס בביטול, אבל אסור בשום פנים ואופן שהם יסתירו את הכשלים והפגמים שבעטיים האנגלים נותרו שוב וחצי תאוותם בידם.
אין תירוצים: אנגליה של 120 הדקות לא הייתה ראויה לכתר. איטליה כן. אין מצב שתכנית המשחק המקורית של גארת סאות'גייט נראתה כמו ששלושת האריות נראו בין הדקה העשירית לדקה ה-80. מי צריך את השער המהיר ביותר בתולדות גמר היורו, כאשר הוא משבש לחלוטין את כל האיזון והטקטיקה, מדרבן את היריבה, ושולח את בעלת הבית להתגוננות מבוצרת של קו מז'ינו שלא הייתה מביישת את הקאטנצ'ו האיטלקי במיטבו. וכל זאת מבלי שהמנג'ר מוצא תשובה. "היינו יותר מדי הגנתיים", אמר הארי קיין ולא יסף.
אנגליה של הפנדלים הייתה פאתטית. סאות'גייט טוען שהוא בחר את בועטיו על פי מה שראה באימונים, אבל ההבדל בין בעיטות ה-11 של קיין והארי מגווייר, לבין אלו המוחמצות של מרכוס רשפורד, ג'יידון סאנצ'ו ובוקאיו סאקה, אולי מעיד בכל זאת על עדיפות שיש לתת בהר הגעש הזה לשחקנים מנוסים וקרי רוח? שלושה ילדים, שניים מהם "קרים" יחסית, מתבקשים לבעוט את הפנדל החשוב ביותר בחייהם וב-55 שנים של ארצם? אז אולי זו בכלל "נקמת" המקופחים של אנגליה – רשפורד וסאנצ'ו – שכמעט לא ראו דשא בטורניר.
לסאות'גייט מגיע כמובן אשראי על ההגעה לגמר תוך בנייה של נבחרת חדשה לגמרי שרק לפני חמש שנים הודחה בשמינית הגמר על ידי איסלנד. הוא גם הוביל אותה לחצי גמר המונדיאל האחרון נגד קרואטיה, וראו זה פלא: אנגליה כבשה כבר אחרי חמש דקות, הכתיבה את הקצב עד ההפסקה, ואז נסוגה, התעייפה, דשדשה ואיפשרה לקרואטיה למשול, להשוות (69) ולנצח בהארכה (109). הגמר אמש הגיע איפוא בתפקיד הדה ז'ה וו.
במהלך המסע לגמר אף הוכיח סאות'גייט לאוהדים ולתקשורת הביקורתיים שיש לו תכנית סדורה והוא ידבק בה מבלי להתחשב בקולות מהיציע. הכלבים נבחו קצת, אבל השיירה עברה בזכות מבחן התוצאה, ואט אט זכה המנג'ר האנגלי לשקט תעשייתי, אהדה, ואמונה ציבורית בדרכו.
הגמר חרת בו צלקת. נקודות התורפה האנגליות בצבצו אמש כמעט מכל גבעול בדשא וומבלי, הכדורגלנים התרוצצו לפתע אנה ואנה כמו אנגליה הקודמת, איבדו כדורים בסיטונות, הזמינו התקפות, גילו לראשונה חוסר ביטחון בפעולותיהם - והמנג'ר קפא על שמריו. לא ניהל. ערך חילופים מבולבלים ומבלבלים (רשפורד מגן ימני) שכמעט עלו ביוקר – ולא העז לנגוע ב"קדוש" שלו, השחקן האנגלי הגרוע ביותר אמש, זה שהפך מנכס לנאחס, וגרם הרבה יותר נזק מתועלת – ראחים סטרלינג.
סאות'גייט ידלג על האכזבות והטעויות הללו. הכבוד והגאווה האנגלים הלאומיים יסדרו לו אפילו פטור, שיקום והתאוששות קלה משאנחנו סבורים. הם יתרכזו בחיובי, ב-FEEL GOOD FACTOR שהנבחרת תרמה לממלכה ועוד בזמן קורונה.
המנג'ר המפסיד יוביל את אנגליה גם למונדיאל בקטאר, וישתמש - בצדק - באשראי שצבר מקרש הקפיצה לגמר. זה לא עניין של מה בכך להגיע לגמר טורניר היורו שהחל משלב הנוקאאוט היה הטוב בכל הזמנים. הגאווה והסיפוק במקום. אבל בערב שבו הבנו לבסוף שכל הדרכים באמת ובצדק מובילות לרומא – תזדקק עדיין נבחרת אנגליה לקחת איתה להמשך המסע מנה גדושה של צניעות, וכמה ספרי לימוד.
ולסיום נבחרת הטורניר שלי (3-4-3): ג'אנלואיג'י דונארומה; לאונרדו בונוצ'י, הארי מגווייר, סימון קר; לאונרדו ספינאצולה, פדרי, ז'ורז'יניו, פול פוגבה; מיקל דמסגור, הארי קיין, פטריק שיק.
מחליפים: קספר שמייכל, לוק שואו, קייל ווקר, יואקים מיילה, ג'ורג'יניו וויינאלדום, ראחים סטרלינג, פדריקו קייזה.
