אנגליה הייתה נהדרת. בחלקים נרחבים של חצי הגמר היא שיחקה את הכדורגל הטוב ביותר שלה בטורניר, אבל זה קרה רק אחרי חצי השעה הראשונה בה היא הזכירה לנו איך מאותו רחם בדיוק נולד ה-0:0 הזוועתי שלה נגד סקוטלנד.
בטורניר הזה למדנו ששלושת האריות יודעים איך להשאיר אכזבה מאחור ולהפוך אותה לממריץ הלאומי. שני דברים מאוד טובים קרו לאנגליה במשחק הזה: הכדור הראשון שהיא שלפה מרישתה בטורניר, והפנדל מתנה שהעניק לה ההולנדי המחפף.
שער היתרון הווירטואוזי והמוצדק של מיקל דאמסגור, זיעזע את אמות הסיפים של האנגלים. הוא העיר אותם מהשינה והבהיר להם שביכולת הזאת, הגמר הוא באמת רק חלום. ההתעוררות האנגלית היוותה עוד נדבך בפרופיל החדש של בחורי גארת סאות'גייט: הנה אנחנו יודעים ללמוד לקח תוך כדי תנועה, להחליף הילוך, להגיב לפיגור ולהתחיל לשלוט, ללחוץ ולא להותיר ספק באיזה צד נמצאת העליונות.
הפסיקה של השופט, דני מאקלי, על בעיטת 11 לזכות אנגליה הייתה שערורייתית. בגלל הטעות החמורה שלו, ובמיוחד משום שצוות ה-VAR השפן לא תיקן אותה. זה מסוג האינסידנטים שמחזירים את הצופה לוויכוח על תפקוד ושיקול הדעת של מערכת השיפוט הדיגיטלית. זו הייתה עזרה שאנגליה הייתה בהחלט ראויה וצריכה להסתדר גם בלעדיה.
דנמרק הייתה נהדרת. בדקות רבות אמש – עד שנפלה מהרגליים ומניהול החילופים הפזיז של מאמנה – היא תרמה לפייט הזה בוומבלי אינטנסיביות, אגרסיה ואתלטיות שלא היו מביישים את מירוץ הסוסים של רויאל אסקוט. הכל באמת נראה מלכותי. עם האנרגיות של אנגליה ודנמרק ביחד אפשר היה להדליק – כמאמר אחד מחברי הכנסת בעבר - את כל רמת גן. וכמובן, קספר שמייכל היה נהדר. הילד ענק.
כריסטיאן אריקסן ישב ביציע בלונדון וחזה בחבריו מספקים עוד הופעה הירואית. כל הטורניר הזה של דנמרק, מרגע התמוטטותו של הקפטן במשחק בכורה ועד רגע ירידתה של כמעט נבחרת שלמה עם מסיכות חמצן ואלונקה אמש, היה לפנתיאון. הנס כריסטיאן אנדרסן בועט וכובש בקברו. בפסטיבל היורו היא לא הצליחה אמנם לזכות בפרס הנכסף, אבל נבחרה ללא עוררין לאהובת הקהל.
הארי קיין היה נהדר. אולי הרבה יותר מסתם נהדר. נישא ורם. "שגיב", אם להשתמש בשמחה במורשתו של עלי מוהר ז"ל. ההתעסקות באם הוא אחד המועמדים לזכות בתואר איש הטורניר (ברור), לא ממש מהותית. מה שחשוב הוא שאחרי אתמול כבר אין צל של ספק: קיין מצטרף בגאון לשורת המקהלה של גדולי הכדורגלנים של אנגליה בכל הזמנים. השעתיים שלו בחצי הגמר הותירו את החותם הזה בתופים ובחצוצרות. האיש הוא כמעט ביוני: במחץ, בלחץ, באחזקת כדור, בהזנה, בסדר וארגון, בהגנה, בהנהגה, בהשלטת משמעת. בובי מור הדגול והמנוח, גארי לינקר וסר בובי צ'רלטון יבדל"א, מאמצים אותו בחום ומפנים לו מקום לצידם בשדרת גדולי האומה.
גארת סאות'גייט היה נהדר. בעיקר כי עלה בידו לסגור מעגל מהפנדל הפרטי המוחמץ שלו נגד גרמניה בחצי גמר 1996 – הזדמנות שמעט מאוד שחקנים, שלא לדבר על מאמנים, מקבלים בקריירה. אבל סאות'גייט התגלה גם אמש ובכלל כמנג'ר – המנהל קר הרוח שמושך בחוטים בלי כמעט להניד עפעף, ובתגובותיו ושפת גופו לא היה שונה מקספר יולמנד, הקרחון הסקנדינבי מולו. ביום ראשון הוא יתעמת עם רוברטו מנצ'יני, עוד פוקר פייס קפוא חרף הדם האיטלקי החם הזורם בעורקיו.
זה יהיה גמר נהדר. FOOTBALL WILL BE COMING HOME OR ROME
