הקונפורמיסט: הבעיה של סאות`גייט ואנגליה

קצת כמו נבחרת צרפת שלשום, גם אנגליה אתמול מציעה את הדיסוננס הגדול: זה שבין יכולת להישגיות. מבחינת יכולת, אין חולק על זה שאנגליה - לאורך כל הטורניר - מאכזבת. לא היה לה משחק שלם אחד טוב, היא נזקקה בעיקר לניסים (פה גול מטורף של בלינגהאם, שם עצירת פנדל גדולה של פיקפורד), ומעל הכל - יש תחושה של פער מטורף בין מה שהנבחרת הזאת מסוגלת לתת, לבין מה שהיא נותנת בפועל.

אבל הנה האירוניה של הכדורגל, ואולי גם המקריות שלו: אותה נבחרת בדיוק נמצאת בחצי גמר יורו 2024 - תיאורטית, שני משחקים מגביע היסטורי; מההישג הכי גדול של אנגליה אי פעם בטורניר היורו, והכי טוב שלה בכלל מאז הזכייה המונומנטלית ב-1966. זה סוד הקסם של המשחק, ואולי גם החולשה שלו.

לדעתי, האכזבה מאנגליה בעיקר נוגעת לרף הציפיות שהוצב סביבה. לפני כל טורניר, האומה האנגלית בטוחה ש"הפעם זה שלה"; אבל הפעם, נדמה לי שזה היה על סטרואידים. העונה המטאורית שעבר ג`וד בלינגהאם, היכולת הטובה של בוקאיו סאקה, הזכייה של פיל פודן בתואר שחקן העונה בפרמייר ליג, בשילוב עם ה"כמעט" של גמר היורו הקודם - ייצרו סביב הנבחרת הזאת לחץ, כמו שלא היה המון שנים סביב אנגליה. והפער שבין ציפיות למציאות מייצר אכזבה.

אבל מי שעומד במוקד הביקורת, ובעיניי בצדק, הוא גארת` סאות`גייט. ולדעתי אם אפשר לתמצת במילה אחת את הבעיה של המאמן האנגלי - הרי שזו שמרנות. האירוניה ההיסטורית היא שדווקא אחרי שבוע שבו בפוליטיקה הבריטית המפלגה השמרנית ספגה תבוסה מהדהדת, בנבחרת אנגליה נראה שהשמרנים חזק באופנה (על משקל אלון עדר). סאות`גייט, בעיניי, צמוד מדי להרגלים שלו - לחבורת שחקנים מאוד ספציפית שהוא מאמין בה, וגם כשהוא לא מקבל ממנה את התוצרת, חושש מאוד משינוי.