כשל מערכתי מתמשך: הבועה שהתנפצה למכבי ת"א

עונות כושלות רבות היו למכבי תל אביב בעשור האחרון. הייאוש מהזירה האירופאית הוא חבר טוב ומוכר לה ולאוהדיה, השפלות וערימות הפסדים ביורוליג הם כבר חלק מהרפטואר הצהוב בשנים האחרונות, אבל נדמה שמעולם לא הגיע סף הייאוש וחוסר התקווה כל כך מהר וכל כך קרוב לפתיחת העונה. שלושה מחזורים לתוך עונת היורוליג, אוקטובר רק התחיל והחגים רק נגמרים. יש עוד דרך ארוכה לעבור והמון זמן ומקום לתקן ולהשתפר, אבל כרגע מכבי ת״א נראית כמו כשל מערכתי מתמשך, עם קבוצה שהיא בכלל לא באירוע. 

האמת הקשה שמתחוורת לעיניי קולדבלה וקטש היא שהסגל שנבנה לא איכותי מספיק, לא מתאים לשיטה של קטש או לא מאומן מספיק, לא מוכן לרמות האלה, נטול כלים התקפיים מספקים וחוקיות הגנתית. וגרוע מכל - כזה שאיבד את הביטחון והאמונה בעצמו. זה מתחיל משחקן סקורר נוסף שהיא צריכה (אולי אפילו שניים), דרך חיזוק לצוות המקצועי שיעזור לקטש להטמיע סיסטם הגנתי, עבודה דחופה על הריווח ההתקפי שיעזור ביצירת זריקות פנויות לשלוש (היא במקום האחרון באחוזי קליעה ל3 עם 24%), כניסה לכושר אישי של שחקנים, וחזרה של הביתיות, שלא ממש תלויה בה. אם הדברים ימשיכו בצורה הנוכחית, שום דבר לא יציל למכבי את העונה, גם לא אינסטלטור שיקום ממושבו וימשוך לה את ההגאים.

אואקה בלוז
המקום האחרון שאתה רוצה להתאושש ממנו ממשבר זו האואקה, אבל לפעמים דווקא במקום הקשה ביותר ניתן למצוא גאולה. לא אתמול. המחשבה שפאו תפיל את אחד משבעת משחקי הבית שלה בשמונת המחזורים הראשונים דווקא מול מכבי הנוכחית חלפה עברה לה כבר ברבע הראשון והמשחק כולו נראה כמו אימון קליעות בנוכחות 17 אלף צופים. אוברדוביץ` הרגיש כל כך בנוח שלא היה אכפת לו לבזבז פסק זמן 34 שניות לתוך הרבע השני כשרצה לשים דגש על תרגיל הוצאת חוץ, בידיעה שפסק הזמן לא יחסר לו לקראת סיום המחצית. 

למרות שהסגל הסופר עמוק וסופר איכותי שנבנה בפנאתיניאקוס הוא לא אינדיקציה לתחרות גם אם מכבי ת״א הייתה בכושר שיא, החולשות שנחשפו מול וילרבאן ובשיקטאש, הועצמו בצורה אכזרית מול החבורה של אוברדוביץ׳, וחיסלו את שאריות הביטחון הקבוצתי אחרי משחק לא תחרותי. 

והחולשות רבות הן: איפה לונדברג לא מצליח ליצור יתרון פיזי על השומרים שלו ונמצא בכושר קליעה ירוד (20% לשלוש). ג׳יילן הורד חסר ביטחון, נטול קפיצים ואנרגיה, ובתוך הלוקר שלו בחדר ההלבשה יש כנראה תמונה של תמיר בלאט ועליה מרוח בליפסטיק לב שבור. ג׳ימי קלארק לא ממלא את הוואקום המנהיגותי שנוצר, בונזי קולסון מסתבך בכדרורים מיותרים ולא מגיע למקומות בהם הוא יכול להשפיע התקפית. בריסט נטול השפעה, ארמנדו בייקוט קיבל הזדמנות להראות נוכחות אבל לא השתיק את אלה שטוענים שמדובר במשוטט מקצועי, וים מדר עדיין טעון הוכחה כרכז יורוליג לגיטימי. 

עוד לא הכל אבוד
אבל לפני שחוזרים למשבצת הראשונה על לוח המשחק ולמהלכים דרסטיים, לפני שנותנים למחשבות על הריסה ובנייה מחדש להשתלט, עוד יש מה לעשות, גם כי אין ברירה ואי אפשר פשוט לבנות עכשיו מחדש את הסגל וצריך לעבוד עם מה שיש. זה צריך להתחיל משיחות קשות וכנות עם שחקנים שצריכים להוביל את הקבוצה (לונדברג, הורד, קלארק, קולסון, מדר), יחד עם מהלכים בוני ביטחון והצגת מנהיגות בזמן משבר שלא מורידה ראש ולא נלחצת. עוד יש מקום לנסות ולהטמיע את מה שקטש מנסה להטמיע מבחינה התקפית ולקוות לטוב. 

הניצחון על הפועל ת״א בגמר הגביע החברתי נתן תחושה כוזבת שהסגל הזה מוכן לקשיחות ולאיכות של היורוליג. זה באמת נראה כך לאחר המשחק ההוא. אז כדי לבנות מעט את הביטחון שלה לקראת מילאנו בחמישי הבא, המשחק בגביע ווינר מול הפועל ירושלים הופך להיות צעד חובה של חיזוק הביטחון בזירה המקומית, כי ביבשת הכדורסל הקשוחה והאיכותית, היא במרחק של כמה הפסדים נוספים ממכירת חיסול.