"בני יהודה זה הבית, כסף זה לא הכל"

״אם טוב לי, אם מאמינים בי, אם יש את הבמה שאני ראויה לקבל ולא מחסירים ממני דבר, אני לא רואה סיבה, כסף זה לא הכל, כרגע לפחות. כל הזמן חפרו לי `למה את לא הולכת לליגת העל?` אמרתי להם שאני בליגת העל רק עם בני יהודה. כשבני יהודה יהיו בליגת העל, מגי תהיה בליגת העל, והנה זה קרה.

בני יהודה זה הבית שלי, זה המועדון שלי. אתה אומר בני יהודה אתה חושב על מגי. אם זה בשכונה, אם זה בכללי בכדורסל, ישר כאילו השם שלי הולך. לא בחרתי להיות הסמל או השם של המקום, אבל אני נושאת משקל עם השם שלי. הילדים מסתכלים עליי, אם זה במשחקים, באימונים. הם רואים איך אני מתנהגת, אז יודעת שתמיד יש עיניים צעירות עליי, ועם זה כאילו אני גם מחנכת את דור העתיד שלנו. זו השנה השישית שלי שעכשיו אני נכנסת לאמן באגודה, אימנתי ארבע שנים שחקנית מהקטסל מכיתה ה` עד כיתה ח`, ועכשיו יש לי בנים שאימנתי שאיתי מכיתה ז` ועכשיו איתי עוד שנה.

אני גם ניהלתי את האגודה בחצי שנה האחרונה. מה זה אומר? אני המקור שהשחקנים פונים אליו אם הם נתקלים במשהו, אם זה לו"ז, אם זה הסעות, אם זה משחקים באיגוד, בעיות משמעת של מאמנים, שחקנים. בת 22, אומרת לאנשים מה לעשות או איך לעשות, כן זה מטורף״.

״ממש ממש לא, זה בא ביחד.טל חלק משמעותי מההתפתחות בקריירה שלי וכך גם אני בשלה. אנחנו ביחד בזה זו עבודת צוות עבודה. כן, זה ביחד, זו עבודת צוות, עבודה קשה, זה קשר, זו כבר מערכת יחסים, להבין אחת את השנייה במבט. לדעת מה אני אוהבת, מה אני לא אוהבת, איך לבנות את הקבוצה סביבי, שתתאים גם לי, שתתאים גם למאמנת, כאילו זה הכל ביחד. בשנים הראשונות שלי טל באמת לקחה אותי תחת חסותה, לעשות איתה הרבה אימונים אישיים, הייתה שמה בכל דבר לדחוף, אם זה בנבחרת הנערות כשהיא טסה בשביל לראות אותי, תמיד ביחד, עשינו ממש דרך יחד״.

״אחרי שנתיים של מלחמה על לעלות ליגה, שהייתי כל פעם עוד שנייה שם ולא לקחנו את זה והנה ברוך השם אני בליגת העל ומביאה תוצאות. עבדתי כל הקיץ מאוד קשה בשביל זה, לשפר את הקליעה, את הביטחון, כשאתה זורק במשך כל העונה חמש זריקות אתה לא מאמין בזריקה שלך מבחוץ. עבדתי נורא קשה והתוצאות מדברות בעד עצמן. אני רואה את עצמי כקלעית, אמרתי למאמנית שלי במשך שנתיים - `אני הקלעית הכי טובה בקבוצה שלך`, פשוט לא הרמתי זריקות, וכנראה אני דיברתי הרבה כדי להגיע למקום הזה.

בליגה הלאומית אני יודעת שהייתי מסוגלת ליותר, פשוט כיבדתי את שאר השחקניות שהיו איתי לקבוצה, כי אמרתי הכל טוב, כאילו אם יש עוד מישהו שיכול לעשות מספרים אז הכל בסדר״.

״אולרייט, אני לא בודקת יותר מדי דברים כאלה, אני באה לנצח כל משחק. אני באה להיות טובה כל משחק, תן לי רק לשחק. אני לא מסתכלת יותר מדי על מי יותר טובה, כמה ריבאונדים אני צריכה לקחת בשביל לעקוף את ההיא, זה לא מעניין אותי, באה לשחק כדורסל ולעזור לקבוצה שלי״.

״כן, גם אותי כשחקנית. אני משחקת כסנטרית וכביכול אני לא מספיק גבוהה, אבל אני כן מביאה תוצאות וכן יכולה להתמודד מול הסייז האמריקאי או האירופאי, שהן לא כאלה קטנות. לחלקן יש חוזק שאתה לא יודע מאיפה זה בא, אז כן אני מופתעת כל יום מחדש מהפיזיות, הגדלים והאינטנסיביות של השחקניות בליגה.

סנטרית בגובה 1.78 מטר, זה לא נשמע הגיוני, אבל זה מה שזה. סנטר זה אופי, יש הרבה שחקניות שהן גבוהות והן משחקות פוינט גארד, סמול פורוורד, סנטר זה אופי, זה לא משנה מה הגובה. בעיניי הייתי הסנטרית הכי טובה בליגה הלאומית, זה בטוח, לא משנה הגובה, ואני לא מכירה יותר מדי ישראליות שמשחקות בתפקיד שלי בליגת העל״.

״נכנסתי לליגה רק השנה אז אני מתחילה ללמוד אותה. יש שחקניות שנותנות לי פייט, אבל אני שחקנית חזקה, פיזית וגם מנטלית. אני יודעת שאמנם אני סנטרית ויכולה להיות כבדה אבל אני יכולה לשמור על גארדיות. אני יכולה להביא אנרגיות שאין להרבה. אם זה בהגנה, בהתקפה, תמיד תשמע אותי, גם על הספסל. אני לא סותמת את הפה לרגע, לרגע. יש שחקניות שאומרות לי: ׳מגי, די, את בטראנס׳, אני אומרת אתם תשמעו אותי בכל סיטואציה״.

בכל ציון דרך מרשים בקריירה הפוקוס הוא ישר למקום ממנו באת, לצבע העור שלך. זה מרגיש לך מיוחד, שליחות כלשהי? או שזה מעצבן אותך?
״וואי, מישהו רשם בתגובות כאילו "ברור שתזמנו אתיופית, אתם חייבים". אני לא אתיופית! אבל כן, אני גם אמרתי לעצמי שנראה לי שאני השחקנית השחורה הראשונה בנבחרת. טוב שיש לי אזרחות אה, כאילו אם לא ג`ני סימס שאזרחו אותה אז אני הראשונה", התלוצצה הסנטרית.

"האם זה מרגיש שליחות? לא זה סתם מעצבן. אבל גם בכדורסל אנחנו מיעוט, אין יותר מדי בחורות כהות עור בכדורסל נשים, אז את מי יזמנו? זו לא שליחות, פשוט צריך שאנחנו נשחק יותר, נרצה יותר, נעבוד קשה ונגיע למקומות האלה. כי מבחינה כמותית אין לנו מספיק בנות שחורות שמשחקות בכדורסל״.

״אני יכולה להגיד שאני מרגישה שאני דוגמה לילדים הצעירים שיחלמו בגדול. כי בסוף אתה עובד קשה ורואה את התוצאות שלך. תמיד אמרתי לשחקניות שלי, `אם רוצים להגיע לליגה, לרמה הזו, צריך לעבוד קשה, צריך לחטוף קצת צעקות, לעבוד עוד שעות נוספות מחוץ לאימונים`. והנה יש תוצאות, ואני אחת מהתוצאות האלה. וגם מקבוצה נידחת מדרום תל אביב, שכן השם שלה גדול אבל לא כל כך מכבדים אותה כמו שהיא ראויה, יוצא משהו.

מבחינת הנבחרות הצעירות תמיד היה יותר קל לנפות שחקנית בלי נסיון, שרק התחילה לשחק כדורסל (בתקופה ההיא עוד הנערות של בני יהודה היו בליגה מחוזית). אני בן אדם מאוד מודע, מודעת לעצמי ומודעת לסיטואציה ולפעמים לקבעון לצאת מהקופסא. והכל בסדר, בגלל זה אני צריכה לבוא ולטרוף כפול מכולם, כי אני כביכול צריכה לבוא כאנדרדוג״.

בגלל שאת מבני יהודה או בגלל צבע העור שלך?
שניהם. אבל הבעיה היא גם שאני צריכה להראות יותר רצינות כי אני שחורה. כי המחשבה הראשונה היא ששחורים הם ליצנים או הם לא רציניים. אבל מה, כשהם רוצים לצחוק, יודעים ישר לבוא אליי, לבוא לשחור בחדר אם רוצים לצחוק. אבל אם זה לא זמן לצחוק אז ישר מסתכלים עליי לראות אם אני עם חצי חיוך. ואם כן, אז ישר אני הבעיה, אני הגורם ואני האשמה״.

עד כמה את מרגישה שמסתכלים עלייך אחרת כשחקנית?
״האמת שזה מאוד תלוי איזה שחקן אתה. אם אני שחקנית טובה, יעופו עליי בלי סוף, יצעקו את השם שלי ביציע ורק יחפשו אותי בתמונות ודברים כאלה. אבל אם אני לא לטעמם, כי שחור זה "הצגה", אז כולם רוצים לראות את ההצגה. זה מאוד תלוי איזה שחקן אתה, זה יכול ללכת לכאן ולכאן. אם אתה פחות טוב, אז יכולים להגיד `תעיפו את הכושי הזה`, הדיבורים יכולים להיות מאוד מסריחים וזה יכול להסלים מאוד״.

אלה דברים שאת שומעת מהקהל?
״אמנם אני לא חוויתי את זה, כי ברוך השם הקהל שלנו זה ילדים במועדון, זה אנשים שמכירים אותי פה בשכונה. ואנשים שמכירים אותי פה בשכונה תומכים בי, ואני הולכת בשוק ושואלים "איך בליגה, נו, אתם מנצחות?", דברים כאלה. איך זה במקומות אחרים? אני לא שומעת הרבה ממה שקורה ביציע כי אני כל כך מרוכזת במשחק שאני לא מתייחסת זה לא מעניין אותי.

נראה לי שאני בתור בן אדם, כמגי, מאוד קל לאנשים לאהוב אותי ולחבב אותי, ברוך השם. אני בן אדם חיובי, החיוך שלי, אי אפשר לא להחזיר אליו חיוך, הווייב, הכל. אין לי יותר מדי שונאים, ואם יש לי זה רק מקנאה. מה נעשה, יש גם כאלה.

חשוב שיפנימו שלא כל שחור הוא בהכרח הליצן. למדתי שכל פעם רואים אותי כבדרנית ואז כשלא מתאים להם הבידור אז אני לא בסדר. גם כשאני מנסה להיות היחידה שרצינית באימון, היחידה שרצינית בחדר שאני נמצאת בו, לא לוקחים את זה ברצינות.

והיחס הזה יכול להגיע גם משחקניות וגם ממאמנים?
״כן. יכולים לזלזל בך, לא לקחת אותך ברצינות כשתפתח את הפה שלך. זה מבאס שצבע העור הוא הטייטל שלך. אז האם הגזענות יכולה לבוא לידי ביטוי לא רק ביציע? גזענות יש בכל מקום, השאלה היא אם מתייחסים אליה או לא. אני בוחרת שלא להתייחס. האם אני חווה? כן, זה גם יכול להיות מאוד מזערי ואני יכולה לדפדף את זה. אם ידברו אליי בצורה כזאת וכזאת, אני אענה - `למה, כי אני שחורה?` אני אחזיר באותה מידה. אבל אני לא מחפשת את הדבר הזה״.