לקחת בשיניים: מחיר הניצחון של הפועל תל אביב על פנאתינייקוס

היורוליג בוחנת עתיד של זיכיונות קבועים, וברשימת המועמדות נמצאות גם נאפולי ולונדון ליונס. עצם המועמדות שלהן מלמדת שהצטיינות ספורטיבית במפעל אינה תנאי הכניסה היחיד למועדון. יש ערך לעיר, לשוק, לכסף ולהבטחה העסקית. אפשר להגיע לשיחה על מקום קבוע גם בלי לעבור את המסלול שהפועל עברה.

וכאן מתחיל חוסר השוויון. יש מי שמביאה איתה כתובת שהמפעל רוצה על המפה. הפועל מביאה איתה כתובת שבמציאות הפוליטית הנוכחית היא גם מכשול. יש מי שיכולה למכור פוטנציאל עתידי. הפועל נדרשת להציג קבלות בהווה.

לזכות ביורוקאפ. להגיע ליורוליג. להיאבק על הטופ שש. לנצח שוב ושוב, עד שהאפשרות להשאיר אותה בחוץ תהפוך לקשה להצדקה. גם אם אין ניצחון שיכול להבטיח לבדו רישיון, ההצלחה הספורטיבית היא הטיעון החזק ביותר שיש לה.

למכבי יש מעמד מוסדי שנבנה במשך עשרות שנים. דובאי נכנסת לשיחה עם כוח כלכלי וגיאוגרפי משלה. למועמדות אחרות יש יתרונות של שוק, קשרים ואינטרסים. אלה אינם מסלולים זהים, אבל כל אחד מהם מעניק משהו שהפועל מחפשת: סיבה שירצו אותך גם ביום שבו הכדור לא נכנס.

הפועל עדיין צריכה לייצר את הסיבה הזאת דרך הסל.

למציאות הזו יש מחיר, והוא חודר לכל החלטה מקצועית. איזה שחקן מחתימים, כמה משלמים, כמה סבלנות נותנים, ועל מה מוכנים לוותר. כשעונה אחת עלולה להשפיע על העתיד האירופי של המועדון, קשה לבקש ממנו להתנהל כאילו יש לו שלוש שנים לבנות בנחת.

כך נוצרת קבוצה שמשעבדת חלקים גדולים מההווה שלה להשגת מקום בטוח בעתיד. היא מוציאה יותר, מרכזת יותר כוח, ומתקשה להשאיר מקום לשיקולים שאין להם תרומה מיידית לניצחון. גם כשהשיקולים האלה חשובים מאוד למי שיושב ביציע.

ואפשר בהחלט לומר שהפועל בנתה קבוצה שקשה להתחבר אליה. סגל עמוס כישרון ושמות גדולים אינו מבטיח תחושת שייכות. לפעמים הוא אפילו מקשה עליה. אוהד רוצה לזהות משהו מעצמו בקבוצה שלו, לראות המשכיות, להרגיש שיש משמעות לדרך שבה הגיע המועדון עד לכאן.

ערב בלי ישראלים מעמיד את הקושי הזה במרכז. מותר לכאוב אותו. מותר לשאול מה נשאר מהזהות המקומית, ומה קורה לחיבור בין הקבוצה לקהילה שלה. אי אפשר לבטל שאלות כאלה באמצעות טבלת היורוליג.

אבל גם אי אפשר לדון בבחירות של הפועל בלי להכניס לחדר את התנאים שבהם הן מתקבלות. לדרוש ממנה בעת ובעונה אחת להבטיח את מקומה בצמרת האירופית, לשלב ישראלים, לשמור על כל מוקדי ההזדהות ולבנות בסבלנות, זו דרישה שצריך להכיר במתח הפנימי שלה. במיוחד כשמולה עומדים מועדונים שעבורם הפסד הוא הפסד, ולא עוד חשש לגבי עצם ההשתייכות למפעל.

אין בכך פטור מביקורת. כל החלטה עדיין צריכה להיבחן לגופה. אפשר לבזבז כסף גם תחת לחץ, לטעות בבניית סגל גם מתוך שאפתנות, ולהרחיק אוהדים גם בדרך לניצחונות. ההכרח להצליח אינו הופך כל אמצעי לנכון.

הוא כן מחייב הגינות בשיפוט.

הניצחון באתונה מיוחד משום שהוא נותן תוקף למאמץ הזה. לרגע אחד אפשר לראות מה הפועל מנסה להשיג באמצעות כל ההחלטות שמעוררות כל כך הרבה אי נוחות. היא מנסה להגיע למצב שבו נוכחותה במפעל תהיה מובנת מאליה. שבו תוכל סוף סוף לבנות עונה בלי להידרש להוכיח מחדש מדוע מגיעה לה גם העונה שאחריה.

יש בזה משהו חריג גם מחוץ לספורט הישראלי. אנחנו רגילים למערכות שמסבירות היטב מדוע אי אפשר: התנאים, הפוליטיקה, התקציב, המציאות. להפועל יש רשימה ארוכה של הסברים כאלה, והיא בוחרת להשקיע מאמץ וכסף כדי להתגבר עליהם. הבחירה הזו גובה מחיר, אבל יש בה גם אחריות חריגה לתוצאה.

כאוהד, הייתי רוצה לראות ישראלים על המגרש. הייתי רוצה להרגיש חיבור טבעי יותר לקבוצה. הייתי רוצה שהדרך למעלה תשמור יותר מהדברים שבגללם התחלנו ללכת אחריה.

ובאותה נשימה, אני מתקשה להתעלם ממועדון שעושה מאמץ עצום לקחת בשיניים מקום שלא מובטח לו.

הפועל חייבת לשמור בדרך גם על הסיבות שבגללן אוהבים אותה. אבל הניצחון אתמול הזכיר שגם ההתעקשות שלה להצליח, בתוך כל זה, היא סיבה לכבד אותה.