מהאליפויות המוצדקות והמרשימות של מכבי תל אביב

ברשימת 58 האליפויות של מכבי תל אביב ישנן מרשימות יותר ומרשימות פחות. אליפות 2026 היא כנראה אחת המרשימות והמזוקקות שבהן. מול יריבה עירונית עשירה, מאיימת, רעבה ואמביציוזית, מכבי סחטה מעצמה כל טיפת זיעה אפשרית, הגיעה עד קצה היכולת הפיזית והמנטלית שלה, כדי להניף את הצלחת.

היא עשתה זאת עם תלכיד אנושי קצר, פצוע ושחוק אך מגובש להפליא, שחוגג כעת בשמחה טהורה של מי שיודע שירק דם והרוויח את התואר הזה בכל פוזשן, בין אם היה בו flow או לא. זו אליפות שנלקחה כשוויל ריימן וזאק הנקינס מקבלים דקות משמעותיות, עם איפה לונדברג שלפני שנחת במכבי הייתה עליו חותמת ״גמור״, עם קלארק מהרצליה, עם קפטן בן 35, ועם השחקן הכי יקר שלה שלא מתלבש בכלל. כשבהפועל ת״א ישאלו את עצמם למי הם בעצם הפסידו, הגופיה האדומה תסמיק ותהפוך אדומה יותר. הקתרזיס המופלא שסיים את עונה הזוועות של 2025-26 הסתיים עם אליפות צהובה מהמוצדקות שהיו ברשימת ה-58. מהמוצדקות.

חלומות של אתמול
עבור שתי הקבוצות זו הייתה עונה מסויטת, ארוכה כנצח, רוויית פציעות, משברים, טיסות עד אין קץ וחוסר ודאות שליווה כל צעד. הצהובים בלעו בכאב את ההצלחה הפנומנלית של הפועל תל אביב ביורוליג, ורעדו מפחד לאבד את הבכורה ליריבה שלא זכתה בתואר 57 שנים. האוהדים הצהובים היו מוכנים להפסיד את האליפות לירושלים, לנתניה או לאליצור שומרון, רק לא להפועל ת״א.

הפועל הגיעה לסדרה קצרה בסגל ונטולת חלקים משמעותיים מעמוד השדרה המקצועי שלה, ונשארה רלבנטית בעיקר בזכות ים מדר, שהצוות המקצועי לא ספר כל העונה. הפועל עברה עונה דומה לזו של מכבי, אך עשתה זאת עם סגל ארוך ואיכותי יותר, לפחות בפוטנציאל, וכיס עמוק בהרבה. הפרויקט של ינאי שבנה קבוצה ליורוליג (האהובה בעיניהם) וקבוצה לליגה (המאוסה בעיניהם) השיג את מטרתו ביורוליג וכשל לחלוטין בזירה המקומית. הזילזול בליגה מותיר בסופו של דבר את האדומים בלי אף תואר מקומי ועם המשך חלומות של אתמול, שלהבות נרעדות. ואולי עצם העובדה שהצליחו למתוח את מכבי לשלושה משחקים ראויים היא סוג של תואר בפני עצמו. גם הסגנות היא מהמוצדקות. 

ציר הזמן הכריע
בשורה התחתונה, ההבדל הגדול בין שתי הקבוצות נולד בציר הזמן. הביחד הקבוצתי שהעניק למכבי את הדאבל נוצר והולחם עוד בנובמבר, עם ההחתמה של איפה לונדברג ששידרגה אותה מקצועית ומנהיגותית, ונתן תוצאות ביוני. לונדברג אמנם לא הצליח להזניק את הצהובים ביורוליג, אבל בזירה המקומית הוא הוכיח שהוא גם MVP וגם איש הדבק של הקבוצה.

החיבור הנוכחי של הפועל, לעומת זאת, התחיל להתגבש רק כשהקמפיין האירופי שלה הסתיים במאי, ורק כשהישראלים המובילים שלה החלו לקבל דקות משמעותיות. הפועל תיעדפה את היורוליג, בצדק מבחינתה, אבל אתמול היא שילמה על כך את המחיר. בהינתן המציאות שבה אלייז`ה בראיינט, אנטוניו בלייקני ודן אוטורו של היורוליג (שהגיע בכושר גופני נוראי והחטיא שלוש זריקות עונשין של עייפות) מחוץ לעניינים, לך תדע אם הצהובים היו חוגגים אתמול.

דימיטריס איטודיס עשה עבודה ראויה בהחלט כשהצליח, תוך חודש וחצי בלבד, להעמיד על הרגליים חבורה של שחקנים חלודים, לעבור בסדרה את הפועל ירושלים ולסחוט ממכבי ארבעה משחקים. הפער בין הקבוצות, זה שבא לידי ביטוי בשני ניצחונות יתרון בצד הצהוב, נבנה לאורך שבעה חודשים, מנובמבר עד יוני. בזמן שמכבי התקשתה ביורוליג, הסגל שלה התגבש והשתפר. היא כיבדה את הליגה המקומית והובילה אותה לכל אורך הדרך. כשבהפועל היו עסוקים בטירוף של הפלייאוף האירופי, מכבי ביססה בשקט את המקום הראשון בארץ. אלו בדיוק החודשים שיצקו חיבור עמוק, סינרגטי ויציב. זהו בדיוק החיבור שמביא תארים.

160 דקות של מיס מצ׳ים
המשחק הרביעי היה תצוגה של גבריות ויכולת אישית, מפגש של טסטוסטרון וקוארדינציה. במפגש רביעי תוך שבוע, שני המאמנים והשחקנים כל כך מכירים אחד את השני, שהם יכולים לשחק את הסכימות של הקבוצה היריבה מתוך שינה. לכן בקרב הפיזי והפיזיולוגי שהתפתח, המאמנים היו עסוקים בעיקר בניהול עבירות וחלוקת דקות, ונתנו למיקרו-טקטיקה לנהל את עצמה, כשהשחקנים כבר מכירים אותה לעייפה: האדומים אמרו בוא נביא את הנקינס או סורקין לפיק אנד רול אדום, בוא נפעיל את אודיאסי, בוא ניתן למדר ומיצ׳יץ׳ להפעיל את ההתקפה עד שנמצא מישהו פנוי.

הצהובים הגיבו בבוא נרכב על הרגליים של מיצ׳יץ׳, בוא נגיע לאקשן שני, שלישי ורביעי עד שנמצא חרך צהוב, בוא ניתן לקלארק את הרגעים שלו לזהור. אלה היו 40 דקות, אולי בעצם 160 דקות של ניסיונות בלתי פוסקים לייצר מיס-מאצ`ים. ובסופו של דבר זה הוכרע בחולשה האנושית של חוסר תשומת לב שהשאירה את רומן סורקין חופשי לגמרי לשלשה מהפינה. 

הפועל נהנתה מאנרגיות וחדות מטורפת של ים מדר, שנראה בתוך העייפות הכללית טרי כמו לחמניה על הבוקר. יהיה מעניין לראות איך איטודיס משלב את מדר בעונה הבאה. האם יזכור לו חסד פלייאוף, או יזרוק אותו לספסל האנחות עבור שם בכיר יותר. ובזמן שמדר לא מתעייף, החברים שלו השאירו 11 נקודות מתנה על העונשין, כשדן אוטורו מחטיא זריקות של מחסור באוויר בשל כושר גופני לקוי, ואודיאסי מחטיא בגלל טכניקה ולחץ. ונדמה שיותר משמדר רצה לנצח את מכבי, הוא רצה להוכיח לאיטודיס שהוא פיספס אותו העונה. 

הפועל תל אביב הצליחה להוציא את העוקץ מהתקפת מכבי ת״א באמצעות התקפה אגרסיבית של הפיק אנד רול של לונדברג וקלארק, מניעה מוחלטת של הכדור מהשחקן שאמור היה לייצר את האקשנים הבאים, ונטרול אפשרות ההתגלגלות של ג`יילן הורד על ידי כניסה לנתיבי המסירה אליו, מתוך הבנה ששם נמצא המפתח לסיומת ההתקפה הצהובה. המטרה הייתה להכיל את הגארד עם הכדור, לבודד אותו, ולכפות עליו ללכת לבד במקום למסור. זה יצר לחץ על שעון ההתקפה של מכבי שרגילה למצוא חרך בסוף השעון. הניתוח ההגנתי האדום הצליח אבל החולה מת כי זה בסופו של דבר הוביל לכמה נקודות אדירות של לונדברג וקלארק בפעולות אישיות שנאלצו לקחת על עצמם, יחד עם כמה בידודים כואבים של בריסט, וכמה פייד-אוויי ג`אמפרים של הורד מחצי מרחק. ואז הגיע השלשה של סורקין.

בדידותו של סורקין
שלוש הפעולות הראשונות של סורקין במשחק היו זריקה קשה, החטאה מסנטימטר של פולו ריבאונד ואיבוד כדור בכידרור. גם ההמשך לא היה אופטימי עם שלשה שכפה והוחטאה, ניסיון לעשות סל על אודיאסי החזק ממנו בהרבה עם הגב לסל, ורק החטאה של בריסט בלייאפ עזרה לו לעשות סל ראשון בריבאונד התקפה. במחצית השנייה קטש הלך עם הנקינס, עד שזה ירד לחדר ההלבשה בגלל פציעה ורק אז סורקין עלה שוב. לקראת הסוף, מכבי ביתרון מספרי, סורקין רץ למתפרצת אבל לוקח שלשה נוראית מהפינה ומחטיא, מראה שלהתאפק ברגעים קריטיים זו אמנות שלא לכל אחד יש.

הוא היה עד אותם רגעים עם 0 מ-2 לשלוש ו-1 מ-6 לשתיים. וכמה דקות אחר כך, המחסור באיפוק השתלם לו. בניגוד לכל הגיון ומה זו ״זריקה טובה״, בניגוד ל״מהלך המשחק״ ולקלישאות נוספות, אחרי ירידה שערורייתית של הפועל ת״א להגנה אחרי העונשין של אודיאסי, סורקין מצא את עצמו פנוי יותר מדיי זמן בפינה. האמת היא שיותר נכון לומר שהוא לא היה פנוי, ולא היה לבד. הוא היה בודד. ואז חוסר ההגיון הופך לדבר הכי הגיוני, כי מבחינתו זמן ההמתנה הארוך הזה, בנה לו את המבט לסל, את הכנת הגוף ואת הביטחון שהוא שם את זה. ובדידותו של סורקין יצרה זריקה של שחקן ענק ברגע ענק, שהנחיתה את הכדור ברשת, אותה רשת שתיגזר ותונח לו על הצוואר. ולך תתווכח עם רשתות גזורות מה זו זריקה טובה. 

אפס קלאס
יריבות עירונית ארוכת שנים זה דבר שלא מפסיק לדמם. אפשר להבין את האמוציות, את האש, את הרצון ואת הפיזיות המתבקשת. אבל אחרי שזה נגמר, יש צורך בטיפה קלאס. ולהפועל ת״א יש אפס אליפויות ב57 שנים אבל אתמול גם היה לה אפס קלאס. ההשמעה של השיר של הפועל בלופים אחרי שהמשחק כבר נגמר, ממש עד לתחילת טקס האליפות היא הטרלה של ילדים מנוזלים. הירידה לחדר ההלבשה לאחר קבלת המדליה על המקום השני היא חוסר בגרות במסווה של תחרותיות.

גם מכבי ת״א חטאה במהלך חסר הכבוד הזה כשלא זכתה בתואר, וזה היה לא פחות חסר קלאס. לזכותם של איטודיס ומדר ייאמר שהם נשארו על הפרקט כמו גברים, כי ליבת הכבוד שלהם לא מתערערת כשאחרים חוגגים.  גסות הרוח הבלתי נתפסת של עופר ינאי שהשאיר את ידו של לונדברג תלויה באוויר וסירב ללחוץ אותה.

ההתפרצות של תומר גינת כלפיי שחקני מכבי שניות לאחר הסיום הייתה מכוערת והראתה את קוטנו של הרגע עבור הקפטן האדום. בכלל, גינת נהנה מיחסי ציבור של ״אחד משלנו״ עם בייבי פייס מיתמם, כשבעצם הוא פרובקטור לא קטן. ההתגרות שלו בבריסט במשחק הקודם שהובילה לטכנית לשניהם הייתה פרובוקציה שלו במאת האחוזים ובריסט קיבל עבירה על כלום, ואתמול גינת נתן נגיחה לוויל ריימן, כשהוא מנצל את העובדה שריימן מקבל לפעמים שריקות רק בגלל התדמית שלו, שנבנתה בהרבה מהלכים אגרסיביים יותר מדיי, ולא בגלל פעולות שהוא באמת עושה. גינת שחקן גדול אבל מוטב שיגבש אופי ואישיות שמותאמים למעמד שלו.