סיכום הסיבוב של מכבי ת״א היה אמור להיות סיפור אופטימי. על קבוצה שבזכות שינויים בסגל, בזכות החזרת הביתיות ובזכות רוח חדשה במפרשים הצליחה לעשות שינוי בעונה שנראתה אבודה עוד לפני כריסמס. האופטימיות הגיעה בגלל השיפור ההגנתי והגיוון ההתקפי שהצליחו ליצור רצף נצחונות, לתת לכולם ביטחון ביכולת, ולסתום פיות. בעיקר לסתום פיות.
אז הגיע ערב שישי ואיתו המחזור האחרון במינכן. הפעם האחרונה שבאיירן מינכן ניצחה ביורוליג הייתה ב-6 בנובמבר, ואתמול היא פגשה במכבי של אוקטובר-נובמבר. וזה נגמר רע. מכבי הראתה שאולי, עמוק בפנים, היא עדיין אותה קבוצה נטולת גאווה הגנתית, שמתקשה ליצור היררכיה התקפית, קולעת רע לשלוש והופכת להיות הקבוצה שנגדה קבוצות אחרות יוצאות ממשברים.
הספירה החדשה
כל עוד מכבי לא קיבלה את התנאים להן זוכות היריבות שלה, כלומר ביתיות וכמות טיסות סבירה, התירוצים שעומדים מעל לחוסר ההצלחה שלה ביורוליג עדיין רלבנטיים לסיבוב הראשון שנגמר במאזן 8-11. הסגל של מכבי ת״א אמנם אינו איכותי יותר כשהוא משחק בבלגרד, אבל הוא מקבל עזרה גדולה יותר מול 11 אלף צופים בת״א והוא טרי יותר כשהוא לא נאלץ לטוס גם למשחקים ה״ביתיים״ שלו. אלה פקטורים שאי אפשר להתעלם מהם. ברגע שהתנאים הללו התיישרו, התחילה ספירה חדשה. ושם מכבי ת״א תיבחן.
ייבחן קלאודיו קולדבלה אם הקבוצה שבנה אכן מסוגלת להוות פקטור, ייבחן עודד קטש אם הוא יצליח להשיג, לפחות על פי תרחישי עבר, 65% הצלחה כדי להגיע לפליי אין, ייבחן דני פדרמן אם הוא עדיין מעוניין לעמוד בחום המטבח, במחאות הציבוריות, בראש קבוצה שבידיעה ובראש צלול בונה קבוצות רזות ומסתמכת על גניבות וניסים. לכן הסיבוב הראשון של מכבי ת״א היה בעיקרו משחקים בתנאי פתיחה קשים, בהם שוחק כדורסל שהוא עוד מאותו דבר רע ומוכר שהקבוצה משחקת בשנתיים האחרונות. שבלוניות התקפית, רכות הגנתית ומחסור במאסה בצבע. ואם תגידו למה הפועל ת״א כן ומכבי ת״א לא, נאמר לכם להשוות בין ההשקעה של עופר ינאי ושות׳ לדני פדרמן ושות׳.
סיפור של שינוי
אבל הסיבוב הראשון הוא גם סיפור של שינוי, סיפור של עודד קטש, והדרמה שנוצרה סביב הביטחון התעסוקתי שלו. קטש הוא לא אוברדוביץ׳, אבל מכבי ת״א לא הייתה רחוקה מלהיכנס לסחרור מסוכן כמו שפרטיזן בלגרד נמצאת בו, אם המשבר בין האוהדים להנהלה היה גובר בעקבות מה שהיו אמורים להיות הפיטורים של קטש. אבל רגע לפני הפרידה ממנו, כשהוא טס לקובנה בידיעה שזה אולי המשחק האחרון שלו כמאמן הקבוצה וכשמכונות הדפוס כבר מחממות את הדיו להכריז על פיטוריו, הוא עשה שם ניצחון גדול. ואז בטיימינג מושלם, המשחקים חזרו לישראל, הכאוס בפרטיזן נוצל לניצחון חוץ נאה, והנה, יש לקטש רצף של 5 נצחונות.
במהלך הרצף הקבוצה הורידה 12 נקודות בממוצע הספיגה שלה (מ-94.8 ל-82.6) והפכה עונה שהייתה אמורה להיות גמורה לעונה שעדיין אפשר להתחרות בה. אבל הסיפור הגדול יותר הוא הסיפור של קטש כמנהל, כאדם שעובד עם אנשים. במקרה הזה שחקני כדורסל. הכדורסל שקטש משחק לא השתנה, ספק אם ישתנה. אבל היכולת שלו לנהל אגו גדול ותוקפני כמו לוני ווקר הוא אחד הסיבות לשינוי של מכבי החל מתחילת דצמבר. קטש לא היה מוכן לאבד שליטה על סגל שלא הצליח להתרומם גם במחיר של איבוד שחקן משמעותי. גם במחיר של סיפסול של הכוכב לאורך משחק שלם, ואפילו סיפק רמיזות בתקשורת על מתח ביניהם.
קטש, שכבר לא היה אכפת לו אם יפוטר או ישאר, העיקר להיצמד לאמת המקצועית והאישית שלו, הלך ראש בראש עם השחקן. אבל בלי לקרוע את החבל. הוא כן היה מוכן להוסיף אלמנטים שייתנו לווקר תחושה שהוא הגו טו גאי של הקבוצה, כי הוא באמת כזה. ההתקפה של מכבי הפכה להיות יחסית מגוונת יותר, ווקר קיבל חופש לזרוק וגם ריסון כשהוא עבר את הגבול עם בחירת זריקות רעה, עבירות טכניות או בלתי ספורטיביות שמעידות על חוסר בשלות. אבל בשורה התחתונה, קטש יצא מנצח. השחקן לקח צעד אחורה, נהנה מהתחושה שלא תמיד התכתבה עם המציאות שהקבוצה זה הוא, וקיבל בהכנעה את המנהיגות של קטש.
ווקר הוא מסוג השחקנים שכדי להרוויח את הכבוד ממנו אתה צריך להראות שאתה עשוי מאותם חומרים כמוהו. וקטש עשה את זה בהצלחה. הפציעה בכתף אתמול, אם תתברר כרצינית, היא חדשות רעות מדי עבור מכבי, שלא תוכל להביא שחקן אחר שימלא את התפקיד הזה. סיבה נוספת לאופטימיות היא איפה לונדברג. אם ווקר הוא המנהיג הרועש שמחייב את כולם לדעת את זה, לונדברג הוא המנהיג השקט שכולם פשוט יודעים את זה. זה נקרא קלאס.
מבחינה מקצועית, מדובר בבינגו. הוא פשוט היה השחקן שהכי חסר למכבי: מוביל כדור, מנהל משחק, מקבל החלטות ברגעי מומנטום או משבר, עם יכולת להגיע לטבעת, לשחרר קלעים, להפעיל את ווקר או בלאט ולתת גוף גדול מול גארדים מובילים אצל היריבות. הסיפור של לונדברג ומכבי הם שני סיפורים שמתכתבים אחד עם השני - שחקן שכמעט ונשכח והפך להיות ברירת מחדל של קבוצות במשבר, מגיע לקבוצה ששכחה מה זו דומיננטיות והפכה להיות ברירת מחדל של שחקנים שנשכחו. גם מכבי וגם לונדברג מחפשים גאולה, אולי ימצאו אותה ביחד.
רגעי הסיבוב
רגע לפני שמכבי הולכת לסיבוב שני אכזרי וקשה שמתחיל עם שבוע כפול בספרד מול ברצלונה וריאל, עם משחקי חוץ באולימפיאקוס, ולנסיה ומונאקו, עם משחקים שהיא חייבת לנצח בבית ועם משחקי חוץ מול יריבות שאולי ממוקמות מתחתיה, אבל ביורוליג הדירוג לא תמיד קובע, שווה להיזכר גם בכמה רגעים בלתי נשכחים בסיבוב הראשון: המרגש מכולם, היה משחק שלם, או יותר נכון מה שקרה בין הדקות ששיחקו כדורסל, במשחק החזרה ליד אליהו מול וילרבאן, עם הכבוד שעשו לחללי צה״ל ולחטופים שחזרו בחיים. עם ״התקווה״ של אבי סינגולדה בסולו גיטרה.
הניצחון הגדול של הסיבוב הוא הדרבי. כנגד כל הסיכויים, כל התקציבים, כל הפנים והשמות. קבוצות שכבר לא זוכות בתארים, מסתפקות לעיתים בדרבי. צריך לבדוק מול אוהדי מכבי מה באמת הם מעדיפים, כשהתשובה ״גם וגם״ לא חלק מהאופציה. הפיספוס של הסיבוב היה ההפסד לאולימפיאקוס. עם יתרון דו ספרתי שלוש דקות לסיום ומשחק שנראה היה ביד, נגמר בהפסד בנקודה. גם באואקה היה פיספוס, גם במונקו. ההשפלות מול ברצלונה, מילנו ופריז היו סינדרום לבעיות הרבות של הסגל.
הסל של הסיבוב הוא סל הניצחון של תמיר בלאט מול ריאל מדריד. התעלומה של הסיבוב היא מה בדיוק עשו בקבוצה אורוש טריפונוביץ׳ וקליפורד אומורי. האיש המאוס של הסיבוב הוא פדרו מרטינז מאמן ולנסיה ביום, שונא ישראל כל היום. והאיש שהכי מחכים לו ביד אליהו בסיבוב הבא הוא ארגין עתמאן מאמן פנאתינייקוס, שילוב של בכיין מקצועי, דרמה קווין על מלא, ושונא ישראל על מלא מלא.
