לא צריך להיות מבין גדול בכדורסל (וכותב שורות אלה רחוק מאוד מזה) כדי לראות את הדומיננטיות - את הכדור שנמצא הרבה יותר בידיים שלו, את האחריות (כמעט התלות) של הקבוצה באבדיה, ואת היכולת שלו לספק מהלכים שאי אפשר לא להתרגש מהם. זה סיפור ספורטיבי אדיר, על בחור בן 25 שמשיג משהו שאף ספורטאי ישראלי לא עשה לפניו: להיות בין 20 הטובים ביותר במקצוע שלך. להיות אולסטאר (גם אם בסופו של דבר הוא לא ייבחר, מסיבות טכניות).
וכיאה לגודל הסיפור, גם הסיקור הספורטיבי של אתרי הספורט - בהתאם. אבדיה כיום הוא הספורטאי הישראלי המוביל בעולם, וככזה יש משיכה תקשורתית גדולה לדברים שהוא עושה, שמתבטאת בכותרות ראשיות ובעניין גובר לכל מה שאבדיה מעורב בו. אבל יש מי שכרגיל, מעקם את האף - מתייחס לסיקור כ"פרובינציאליות", שכלי התקשורת - מסיבות מסחריות וטראפיקיות - מאדירים את שמו של אבדיה יתר על המידה, רק בשל הרצון בגאווה ישראלית. זמן לנפץ עוד מיתוס.
נתחיל בשלב האמת: כן, לעיתונות הישראלית בכלל, ולעיתונות הספורט בפרט, יש את הנטייה הזאת להאדיר ולהלל ספורטאים ישראלים - בגלל שהם ישראלים. לעתים, זה מגיע גם למקומות קצת מצחיקים (למשל, המצאת המונח "החל במהלך" - שפירושו שהשחקן הישראלי החזיק בכדור ליד דגל הקרן, ובסוף היה גול בצד השני), אבל זה בפירוש קיים. גם אני כתבתי על המקומות שבהם זה קצת יצא משליטה - וזו תופעה שאי אפשר להכחיש אותה.
אבל אנחנו מדברים על אבדיה - ועל ההגדרה שלו כמישהו שזוכה ליחס מועדף או מאתרג מהתקשורת המקומית, בגלל שהוא משלנו. ובכן, זה כבר ממש לא כך. שורה של עיתונאים מוערכים בארה"ב, כאלה שראו דבר או שניים, כבר הספיקו להגדיר את אבדיה ככישרון יוצא דופן. גם שחקנים בכירים בליגה - מלברון ג`יימס ("עונה נפלאה, הוא צריך להיות אולסטאר"), קווין דוראנט ("כוכב בליגה הזו") ויאניס אנטטוקומפו שכבר ב-2024 זיהה את אבדיה כמי ש"יהיה שחקן גדול בליגה הזו". היחס והכבוד לאבדיה וליכולת שלו חצו כבר מזמן את גבולות ישראל, והפכו להנחת עבודה גם בתקשורת ובכדורסל האמריקני.
גם ברמת המדדים האובייקטיביים - אבדיה הוא מקום 11 בליגה בממוצע נקודות, מקום 12 בליגה באסיסטים ומקום שני בליגה בכמות הפעמים שנשלח לקו העונשין. אפילו בדירוג השחקנים לאולסטאר, שלדעת רבים הוא זכה שם להערכת חסר (בשל היותו אירופאי), אבדיה מדורג 10. ספורטאי ישראלי בין עשרת הטובים בעולם בתחומו (ועוד בענף כל כך בכיר וחשוב) - זה משהו שפשוט לא היה לנו.
אז האם הוא באמת הספורטאי הכי גדול שהיה כאן? לדעתי, יש שם אחד שיכול לתת לו פייט וזה ארטיום דולגופיאט - שמצליח באופן עקבי להיות הכי טוב בעולם בענף ליבה אולימפי, כמו התעמלות מכשירים. אבל עם כל הכבוד לענף ההתעמלות ולדולגופיאט, התחרות שיש לאבדיה קשה יותר, הקצב שבו הוא צריך לשחק סיזיפי יותר והעניין במקצוע שבו הוא משחק - כדורסל - גדול פי כמה. ואף על פי כן, הוא מצליח לא רק להיות טוב - אלא מהטובים בעולם בתחומו. זו כבר לא פרובינציאליות, וגם לא הגזמה - זו פשוט מציאות חיים שעדיף להכיר בה.
ואגב, גם אם יש בכך מרכיב לוקאל-פטריוטי - זה משהו שקיים גם בעולם. בתקשורת הסרבית מתלהבים ממה שעושה ניקולה יוקיץ`, הסלובנים מאוהבים בלוקה דונצ`יץ`, היוונים עוקבים בערגה אחרי מה שעושה אנטטוקומפו - אובייקטיבית שלושתם גדולים מאבדיה, אבל גם בעולם, כמאמר השיר, אדם קרוב אצל עצמו. ובמדינה שאינה משופעת בספורטאים גדולים ומעוררי השראה, יש משיכה גדולה לסיפור של אבדיה - כמשהו שמרגש אותנו כישראלים, בטח אחרי שנים שהן - בעדינות - לא היה מדהים להיות ישראלי.
לפעמים נדמה לי שאצלנו אפילו קורה ההפך - לא רק שאנחנו לא מעריכים את הספורטאים שלנו, יש בשיח התקשורתי נטייה מעצבנת דווקא לגמד אותם. להסתכל על הכל דרך משקפיים שליליות, לקחת כל הישג "עם קורטוב של מלח", לבחון על קוצו של יוד כל הצלחה (ואז לספר, בגאווה של יודעי כל, ש"לקבוצה השנייה היו שלושה פצועים"), וכמובן לנפח כל חוסר הצלחה כ"בלוף שהתגלה".
וכן, צריכים להיות הוגנים גם כשלא הולך - ולא להגזים כשהולך. אבל מותר, ואף צריך, להכיר בגדולה כשהיא מתרחשת מול עינינו. לדעת, לפעמים, לכבות קצת את הציניות וה"פרופורציות" - ולהתאהב במשהו גדול, מרגש ויוצא דופן - גם במימדים שגדולים בהרבה מישראל. לא לפחד להתרגש, לא לפחד ללכת עם הלב. כפי שכתבה לאה גולדברג - "ומותר לאהוב". בטח כשמול עיניך עומד הספורטאי הישראלי הכי גדול שהיה כאן.
אז האם הוא באמת הספורטאי הכי גדול שהיה כאן? לדעתי, יש שם אחד שיכול לתת לו פייט וזה ארטיום דולגופיאט - שמצליח באופן עקבי להיות הכי טוב בעולם בענף ליבה אולימפי, כמו התעמלות מכשירים. אבל עם כל הכבוד לענף ההתעמלות ולדולגופיאט, התחרות שיש לאבדיה קשה יותר, הקצב שבו הוא צריך לשחק סיזיפי יותר והעניין במקצוע שבו הוא משחק - כדורסל - גדול פי כמה. ואף על פי כן, הוא מצליח לא רק להיות טוב - אלא מהטובים בעולם בתחומו. זו כבר לא פרובינציאליות, וגם לא הגזמה - זו פשוט מציאות חיים שעדיף להכיר בה.
ואגב, גם אם יש בכך מרכיב לוקאל-פטריוטי - זה משהו שקיים גם בעולם. בתקשורת הסרבית מתלהבים ממה שעושה ניקולה יוקיץ`, הסלובנים מאוהבים בלוקה דונצ`יץ`, היוונים עוקבים בערגה אחרי מה שעושה אנטטוקומפו - אובייקטיבית שלושתם גדולים מאבדיה, אבל גם בעולם, כמאמר השיר, אדם קרוב אצל עצמו. ובמדינה שאינה משופעת בספורטאים גדולים ומעוררי השראה, יש משיכה גדולה לסיפור של אבדיה - כמשהו שמרגש אותנו כישראלים, בטח אחרי שנים שהן - בעדינות - לא היה מדהים להיות ישראלי.
לפעמים נדמה לי שאצלנו אפילו קורה ההפך - לא רק שאנחנו לא מעריכים את הספורטאים שלנו, יש בשיח התקשורתי נטייה מעצבנת דווקא לגמד אותם. להסתכל על הכל דרך משקפיים שליליות, לקחת כל הישג "עם קורטוב של מלח", לבחון על קוצו של יוד כל הצלחה (ואז לספר, בגאווה של יודעי כל, ש"לקבוצה השנייה היו שלושה פצועים"), וכמובן לנפח כל חוסר הצלחה כ"בלוף שהתגלה".
וכן, צריכים להיות הוגנים גם כשלא הולך - ולא להגזים כשהולך. אבל מותר, ואף צריך, להכיר בגדולה כשהיא מתרחשת מול עינינו. לדעת, לפעמים, לכבות קצת את הציניות וה"פרופורציות" - ולהתאהב במשהו גדול, מרגש ויוצא דופן - גם במימדים שגדולים בהרבה מישראל. לא לפחד להתרגש, לא לפחד ללכת עם הלב. כפי שכתבה לאה גולדברג - "ומותר לאהוב". בטח כשמול עיניך עומד הספורטאי הישראלי הכי גדול שהיה כאן.
